לפני 4 שנים. 19 ביולי 2019 בשעה 13:26
זו אני, משאירה את חותמי הקינקי לדיראון עולם בין דפי האינטרנט.
מתישהו אני אהיה זקנה ואזכר בפעם ההיא שאני ועבדי נפגשנו בדירה בבניין של אבא שלי.
אני אזכור את ההתרגשות שלו כשאני כורעת מעל פניו ומורה לו לפתוח את הפה.
את ההתפרקות שלו כשהגיע לסף הכאב.
את החיבוקים והליטופים.
אני אזכור את הפעם שאהובתי קשרה אותי בידיים וברגליים והצליפה בי עד שדמעתי.
את הטיול למימד אחר.
את המקלט שמצאתי בחיקה.
אני אזכור את הסשן ההוא,
עם הבחור ההוא,
שללא מילים הראה לי איפה להכאיב,
והתגאה בכמה שהוא חזק עכשיו.
עכשיו זה כתוב, חקוק, קיים שחור על גבי לבן.
