אחד הדברים הקשים בטיפול רגשי, ועל אחת כמה וכמה בטיפול רגשי מיני, זה שמגיע השלב שבו פותחים את הפצעים הישנים ומחטטים בהם.
ואז, כל המאמץ שהשקעתי כל השנים האלו כדי להדחיק ולקבור עמוק עמוק את מה שחוויתי, לא לתת לזה לנהל אותי או להגביל אותי, פתאום ירד לטמיון.
"בימים הקרובים יכול להיות שזה יציף אותך יותר, תנסי דווקא ללכת נגד האינסטינקט שלך לקבור ולהדחיק את הרגש, ולתת לו מקום. לתת לו להציף אותך" אמרה הפסיכולוגית.
ואני בראש "את מודעת לזה שיש לי חיים לתפקד בהם, נכון?".
אני מרגישה מותשת כל כך בחיים הרגילים שלי. שלהוסיף על כל זה גם התעסקות בטראומה, רק סוחט אותי יותר.
אבל אני גם יודעת, שהדרך להירפא עוברת דרך הפצע הזה. וכדי להירפא, אני צריכה לקלף את הגלד, ולתת לו לדמם את הגועל החוצה. ואז, אולי, בסוף, תהיה צלקת יפה. כי אם יש דבר שהגוף שלי טוב בו, זה להצטלק יפה.