שוב הוא יורד,מטפטף ומטהר,שוטף אותנו כליל.
שוטף את הרחובות ומרעיש על גג המכוניות.
גגות החנויות הסגורות מייצרים סימפונייה גואה.
בתי הקפה הריקים שמסמלים את בואו של החורף,קוסמים לי.
שוב יורד ומטהר, מלכלוך,מאנשים, משקרים.
עמדתי שם ממוקמת במרכז הרחוב,
רגלי יחפות על מדרכה עזובה,
מפנה את פני לשמיים
שכעת היו מוארים באור אפרפר לבנבן שכזה.
הטיפות נגענו בפני הרטיבו את שערי העניקו תחושה אלוהית, התנתקות מכבלי היום יום.
איחוד אנושי עם עצמי.
וכך הוא יורד ושוטף...את כל הרוע, את כל השנאה,
תמיד הכל מסתדר שהחורף זוחל בא.
השמיים מחווירים יותר ויותר כי בארץ שחורים הם לא ממש נעשים...וכך גם פני..מחווירות ומלבינות עם כל טיפה המנשקת אותם ולפעמים מכה בהם בחוזקה עד לכאב.
אני מרגישה את הקור שמחלחל עמוק לתוכי,
לתוך עצמותי
שכעת כואבות את הקפור.
מונע ממני לזוז מהפנט אותי לספוג את טיפות השלווה שלו,
לוחש מילים שקטות
ואני אשאר
כי גם אני כמו כולם רוצה להיטהר.
הגשם תמיד מתעכב, אך לעולם לא מאחר.
לפני 20 שנים. 8 בנובמבר 2004 בשעה 19:24