|
|
|
התעוררתי לי, בבוקר קסום, לבדי בעולם, בחדרי.
הסתכלתי על הציור המקסים התלוי כאן בקיר הלבן,,
והנה התבוננתי לי בעצמי ושכחתי היכן הן מחשבותיי?!
הרי לכתוב הוא תפקידי, להמחיש נסתרי הלב ולציירם באמצעות האותיות !
שם התבוללתי בעצמי, וחיפשתי דרכים אחרות לעורר את נפשי.
זה חסר לי..
להרגיש את זה בגוף.. להרגיש חי.. להיות בתחושת ה - RRR הידועה שלי..
מרגיש לי כמו עולמות המתחברים בתוכי ומעצים תחושת הקיימות שבי.
מתעלה ומרכיב פסל גדול שמדמה את השלם הגדול מסך חלקיו
אני לומד לפרגן לעצמי לעתים בין כל המרדף..
לומד לסלוח..להכיל.. להבין שאין ציון בסוף מופע החיים..
מחפש לי הבנות חדשות.. אנשים קסומים..
שפתיים.
אחיזה בצוואר, משיכה בשיער.
צוואר חשוף, חולצה מפתה.
להיצמד, להתגרות מהקצת.
להסתכל ולראות כמה צעדים קדימה.
געגועים לתשוקה..
לרטיבות שלא נגמרת..
מפוסקת..מפוסק..
לשונות ללא הרף..
מושכים עוד ועוד..
מה שהחיבוק שלך היה עושה לי..
מה שהשיחות שלנו היו גורמות לי..
איך שהמגע הכי קטן היה מחרמן כל חלק בי..
כמה שהתחברנו נפשית ופיזית זה לא ייאמן..
איזה עולם.. אוי.
שברירית משהו כמו אתה רק רוצה לאסוף..
עיניים גדולות חשופות מלאות צבעים שכמהות לבכות אהבה..
אנשים אמיתיים, כמו שאני אוהב.
וכיצד אלה השונאים עצמם מענישים עצמם בכאב במסווה אחר..
ואולי אלה האחרים, שונאים עצמם יותר, וכאבם מועבר אל אחרים במסווה כזה..
אוי למחשבות הללו, אוי לקיומיות הארורה.
מחשבות בוקר.
רגיש כ"כ אך בלתי מרגיש.. כיצד זה מתקיים בי?
העיקר שאני מרגיש לפעמים.
