אז היה היי כזה והיי אחר, ועוד היי, ואפילו שגרמת לי לעבוד בגלל מי שאני, הגיע היי נוסף, ועוד אחד (וזה ממש לא מיספור מדוייק, היו הרבה עליות, בנייה, ועוד קצת).
אני מנסה לשבור אותם לשניות, לתמונות, לריחות, כדי לכתוב אותם כאן אבל נשאר לי כול הזמן החיוך הזה שיש לך שניה אחרי שאת חוטפת, כשפתאום את רגועה ומאושרת. וזה לא קורה אחרי העונג המיני, זה קורה שנייה אחרי צרור אני מרוכז, או בעברית מצויה, אחרי שהכאבתי לך, ולמרות האיפוק הדרוש הטכני, זה עדיין היה יותר ממה שציפיתי לשחרר כול כך מוקדם.
הרעש הזה שהיה מסביב, שאני בדרך כלל לא מסוגל לסבול נעלם, כי הייתי עסוק בעיניך.
הרעש שיש לי בראש לא פעם נעלם, כי עיניך היו עסוקות בי.
הייתי אני לרגע, או יותר נכון האני שלי שמוחבא יותר מכול אני אחר שלי, היה בחוץ, שלם ומחייך.
אני תוהה עד כמה החיוך שלי יכול להיות רחב יותר.
אבל תמונות:
הראש שלך מתרומם באכזבה אחרי הספנק הראשון, "אתה צוחק?" את שואלת בקול מתנשא, אני שואל אותך "את מצפה שאני אעבור מאפס למאה בלי חימום?", שני מעט חזק יותר , אני עדיין לא מרשים אותך, ה"איי, די" אחרי השלישי, ולי עומד כמו חמור מאושר מיד.
עשר דקות אחרי אני מנסה לצלם את הסימן, מאושר.
האצבע שלי בפנים , ואת דואגת מריח, אירוני, ההכנסה של הצעצוע הייתה קלה משחשבתי, אבל את את, מאתגרת את המעשים כרגיל, במקום לחלוץ אותו לאט עם לוב, אני מושך אותו בכול הכוח בחדות, כשאת מיללת ומקללת את הכאב הלא מוכר, הפרס הגדול של ואגס משתולל בכול מרכזי העונג במוח שלי.
כשאת בוהה בי אחרי הדאבל טאפס, בוהה, בוהה, ותודה. התודה הזו תפסה אותי כול כך לא מוכן, שאני מעכל אותה שתי סטירות אחרי.
ואז אני עף שוב.
את מסדרת את הצעצועים, מסמנת לעצמך אתגרים, כאבים מוכרים וחדשים, מצחיק אותי, אני תוהה אם הבנת שאותו הכלי אצלי לא עושה את אותו הנזק.
אני מצמיד אותך לקיר ולוחץ לך על שתי נקודות ונותן לך לנסות להפתל החוצה מהאחיזה שלי, לא עוזר לך אבל אני רפה, כי בכול זאת זה לא זמן לשבירת שיאים, או עצמות 😄 כשאת נחה , גב אל הקיר, החצי מבט שאת תוקעת בי, אני עף.
עפתי, רוצה עוד :)
