אל עצמי את הרעיונות של הפעם הבאה.
האמת היא שמעולם לא פחדתי מפגישה ראשונה, אבל פגישה שנייה תמיד נראית לי כקשה יותר.
לא משנה כמה זמן עבר בפגישה הראשונה שכול היילייט שלה תואר פה ואצלה כול כך יפה, הפגישה בנתה חיבור נוסף על שרשרת המילים הלא פוסקת כבר שלושה שבועות. והוסיפה עוד מדרגה לעלות אליה.
אז אני אוסף אל עצמי את הרעיונות של הפעם הבאה.
אני זורק לה חלקים של רעיונות נלוזים, לדוגמא מלון לפי שעה מככב לי בראש כמקום לבצע בה עוד מהדברים שאני כול כך רוצה לעשות לה, אבל גם חדר פינוק אמיתי במלון שווה רץ לי שם בראש, היער, הדאנגן, קצה הפירמידה ההפוכה בכיכר רבין, אל מולי שערי העיר.
כול התפאורות מנקדות לי את העובדה הבסיסית, שאני רוצה אותה בידיים שלי עד כאב.
כול המחשבות האילו הן מסתכמות באיך להאיץ את הזמן כדי שאוכל שוב לקבל את החיוך הזה מביט בי.
ולעשות לה עוד דברים מהרשימה של החדשים, מהרשימה של הנדושים, מהרשימה של המכולת, מרשימת הדומסוכנים, מרשימת השפחות, הכנועות, המרדניות, הנפלאות.
אז בנתיים אני אוסף לראש רעיונות, והיא כמו המוזה המהממת שהיא ממשיכה ושופכת שמן על המדורה, ואני תוהה עם יש בי ובה מספיק דם כדי לרתוח ככה, לדמם ככה.
חבלים.
ורדים עם קוצים.
צעצועים חשמליים.
מחטים.
מילים.
ידיים.
זה כנראה כבר יהיה שם.
כול מה שאני אוסף, יעלם בנשיקה הראשונה, הזמן יעצר וימתח יחדיו, והפגישה השנייה תסתיים ומיד יתחיל האיסוף לפגישה השלישית.
אז אני אוסף, גם שיהיה עבורה, ועבור הרביעית, השמינית, הפגישה ה23, ההיא שתחגוג סימן זמן כזה או אחר.
ומרגיש כמו משוגע :)
