למה בכמה וכמה דקות הייתי מודאג כמה שומעים ממה שהולך בחדר, והאם הימ"מ יפרוץ את הדלת להצלת המסכנה.
מצד שני, אני העלתי את ההאשמה העצמית הזו, אולי לא הייתי צריך להתעקש על להנות אותה כשעשיתי לה כול מיני דברים נפלאים אך דואבים.
או אולי רק אולי, זה שהפעם היא תהיה מוסגלת לשבת על כסא השבוע זה מה שמציק לי.
אך בעיני השופט, אני מבקש חמלה, זה לא אני, זה היא שקפצה על השוט, המחבט וענף הדקל, באמת (מספר פעמים, וראבק שוב שכחתי את סעיף 77/ד/33-אי בספר הדומים ושוב לא נתתי לה לספור את המלקות).
היא גם קפצה עלי כשאני שוכב חסר יכולת תנועה (כמעט) על הרצפה, ועשתה בי מעשים מגונים, לא סתם מגונים היא ממש ביצעה בי מין ואגינלי בהסכמה.
וזה ממש לא משנה שהתלבושת שלה הייתה אדומה רק במעט מעכוזה, והיא הייתה אדומה עד מאוד, ולא חשוב שהגאג שלה היה כול כך מתוק, או ששכחתי איזה צעצוע אי שם בתיק ולא השארתי בה סימן עימו.
חמלה השופט, הצצתי במראה, אם אני הולך שני מטר מעל האדמה, אני חושב שעשיתי עדיין עבודה טובה.
פילוספיה בגרוש, סאבית שלא סומנה משולה לעץ הנופל בדד ביער?
