לפני 8 שנים. 11 בינואר 2016 בשעה 12:05
אני לא יודע להתמודד עם הצורך הזה שנוצר לעצור.
לעצור במקום, לאסוף את מה ששחררתי, לנעול את הרשע, או למצוא לו קורבן אחר.
את כותבת את הגעגוע שלך, וכשאני קורא בהתחלה אני מוצף, ומיד אחר כך אני מאוכזב, מהשטחיות שלי, מכמה קשה לי לותר פתאום על משהו שהיה קבור.
קשה לי עם ההרגשה של היובש, לא יותר נכון, את חסרה לי כמוזה, כתירוץ לשחרר האונה הסוטה להשתולל, להמציא, ואני לא מדבר רק על מה שאני עושה תמיד, אלא על מה שעלה למקומות ברורים בראש רק כי את היית שם!
רצית שאגיד לך מה אני מרגיש,
אני מרגיש חסר.
וסוציומט.