אני חושב שאני לא יודע לספור את הפעמים בהם ציוויתי "הניחי את ידיך, כך וכך, את הגוף כך או אחרת, ואל תזוזי", מטיבות לכת הרעבתי עד הנקודה של "ואל תגעי בי".
קארמה, השבוע נשאלתי עם אני מאמין בקארמה, אז לא! אבל חייכתי תוך כדי המפגש, כי הרגשתי כול כך שהקארמה מכה בי.
סוג של שיעור ברעב.
היא, כלומר אני, או בעצם אנחנו, רושפלד בחנות ממתקים אחרי הניתוח לא רעב כמונו לרק עוד ביס, טראמפ אחרי שזיין עוד מהגרת לא רעב כמונו, פו אחרי שבוע בלי דבש לא רעב כמונו, וזה לא רק רעב וצמא, זה מדגדג לי בקצה השיערות שעל הגב, בקצה אצבעות הרגליים, והכאב ביצים שכמו נער בן 16 אני חווה, חיוור ליד הצורך הזה לתת לה מה שהיא צריכה ואני לא יכול, אז אני מחבק.
מחבק ומבקש ממנה לנשוך, והיא תופסת קפל עור ונועצת שיניים עד הנקודה שאני חושש שעוד רגע היא ממש תתלוש בשינייה חלק מהותי ממני, ואת כתמי הדם יהיה קשה להסביר. ואני ממש חושב על זה יותר מהכאב באותו רגע, כי הכאב מבורך ומסיט את מחשבתי מהכאב שהיא צריכה ורוצה.
ולא נשאר סימן, לדאבוני.
על היד זאת אומרת, בי נחקק עוד קצת ממנה.
אבל הזמן עובר! וכמו שטונה שר "גם זה יעבור"
או אולי כמו
