לא היו שם מטוסים.
באחת השיחות של מה אני צריך כרגע, (חוץ ממיליון הדולר) כתבתי לה מה אני צריך באותו רגע, ואחרי שבועות הצריך הזה כמעט לא השתנה, כשאנחנו נפגשים סוף סוף, הצריך הזה הוא כמעט קבוע.
באותה השיחה, או אחת בסמיכות לה, הבטחתי לה גם שאני לא אביא כלום חוץ מהידיים שלי לפגישה הראשונה, כי הם כול כך רעבות לה.
לא ממש עמדתי בזה, כי בכול זאת היו לי חודשים של הכנות הפעם, והכנתי לה הפתעות מרובות, שעכשיו ישמשו כמיינד פאק מתגבר, וגם כי בכול זאת קצת דם חייב לזרום, אבל עיקר המפגש היה להשביע את הרעב הזה של הידיים, להרגיש אותה.
לא קיפחתי חלקים וחושים אחרים, שמעתי אותה, מדברת ומייללת, מבקשת רחמים, ומבקשת עוד, מתריסה, וכנועה, מתחכמת וכול כך פשוטה. טעמתי אותה בכול פיסת עור, והקזתי מעט דם כדי לטעום אותה מבפנים.הרחתי מכף רגל ועד ראש, עצרתי על חלקים מובחרים, בדקתי איפה היא כבר מריחה ממני.התבוננתי בהנאה בכול פרט שמרכיב את הצעצוע המהמם שלי.
ירקתי על חלקים נבחרים, סימנתי , חדרתי לכול נקב אפשרי (האוזניים שלה, שהיא לא הזכירה, אני מוכן להתערב עדיין מדגדגות, יחי העינוי הביזארי), אבל אחרי הכול, הידיים שלי היו העיקר.
הן החזיקו בצעצוע שהדגמתי.
הן סטרו לה עד שהמתחכמת עזבה והשאירה את הכלבה הרעבה המיוחמת והנוטפת בפיקוד.
הן ליטפו וחיבקו כי היה חסר להם הצעצוע בידיים.
וגם כשחדרתי את עכוזה המחונך, היד הזו בחלקו הנמוך של הגב, שדוחפת אותה נמוך, והשנייה שמרימה אותה לזוית חדירה, הידיים רשמו את החוויה.
או כשהיא רכבה עלי וסטרתי לשדיים הכי יפים שבנמצא, אחזתי במותניים, וקבעתי את הקצב, הידיים שלי, פשוט חייכו.
לשבת עליה, ולסטור לירכיה המפוסקות, להגיע לאדום בוהק, ואז להמשיך, לנקודה שהידיים שלי מרגישות חיות.
דוגמיות של חיים דרך הידיים, היו עוד, אבל גם אני עוד מעכל.
לא היו שם מטוסים, אבל פרשתי את ידיי ועפתי.
