במשך תקופה לא מבוטלת הגדרתי את עצמי בכלוב כמי ש"לא מחפשת",
לא שיקרתי לכם, אבל שיקרתי לעצמי.
אני יודעת מה אני מחפשת אבל מתקשה להאמין שאפשר למצוא אותו כאן,
לא בגלל הגברים שאתם, מהניסיון שלי כאן יש פה לא מעט גברים איכותיים, כנים והגונים נעימים ומצחיקים. מכבדים.
יש כמובן גם את אלו שלא, נשים וגברים כאחד. אבל תהיו אתם המבקרים של עצמכם, זהו לא תפקידי וגם אין לי עניין בזה.
אלא בגלל הפלטפורמה. כזו שדורשת בעיניי אנונימיות. כזו שנקודת הפתיחה שלה היא ההעדפות המיניות שלנו ולא מי אנחנו כמכלול.
אני תוהה לעצמי, מה ההבדל בין הכלוב לאפליקציית הכרויות כלשהי, הרי יש כזו שמיועדת לחד מיניים - ההעדפה המינית ברורה, יש כזו שמיועדת לסטרייטים - שוב, העדפה מינית ברורה. אז למה דווקא כאן זה מרגיש לי אחרת? ואם רק לי זה מרגיש כאן אחרת?
אם זה בגלל שמראש התפקיד של שולט ונשלט הוא לא שיוויוני בעיני חלק?
אם זה בגלל האנונימיות שמייצרת איזו תחושה מזוייפת שמי שמולך הוא לא בנאדם אלא וירטואל. פרופיל וירטואלי שפשוט מייצר כמה משפטים אקראיים באיזו שיחה אקראית?
או שאולי זה בכלל בגלל שאני משלה את עצמי שאפשר למצוא פה זוגיות לחיים וזו בכלל לא מטרת ההיכרות פה?
בכל אופן, כך או כך זה לא קרה לי פה. לא הזדמן לי להתאהב ולהיות נאהבת. ולכן הפסקתי לחפש.
הסלידה שלי משיחות שמתחילות ב: "בואי לפה כלבה", "רוצה לצפות בי מאונן?", או "משוייכת?" הרחיקו אותי מהאותנטיות שלי,
כשאני אותנטית אני יודעת שבדסמ הוא צורך שקיים בי, הוא הנאה שהולכת וגדלה עם השנים, הוא סיפוק שלא הייתי רוצה לוותר עליו.
ואני לא מוותרת עליו.
אז נעים מאוד להכיר,
אני אוהבת את הטבע, בעיקר את הים. אני אוהבת לצייר. אני נהנת ומסופקת מהעבודה שלי גם כשהיא קשה לי. מעדיפה ערב שקט בבית עם בקבוק יין וחברים מאשר לצאת לפאב. אני שותה את הקפה השחור שלי חזק בלי סוכר, מעדיפה מוזיקת ג'אז על כל מוזיקה אחרת. נהנת לפחד ביחד מסרטי אימה וחולמת על ללמוד גלישה. ואני גם אוהבת לשחרר שליטה ולהישלט במיטה. גם.
