אתנחתא

מייפל כותבת בבלוג שלה - "אני יודעת לחכות".
אני לא.

אני שונאת לחכות, ובאופן כללי אין לי הרבה סבלנות.

אבל אני אוהבת שמחכים לי.

אחת הפנטסיות החביבות עלי היא הציפייה.

לחכות, המתנה, ציפייה. מה ההבדל?
ובכן, בעיני,
1- לחכות: למשהו שבטוח יגיע.
2- להמתין: לחכות + סבלנות.
3- לצפות: אוי, זה להמתין אבל בלי לדעת מה יהיה. זה כשיודעים מה רוצים שיהיה, אבל לא בטוחים מה יקרה. למשהו שלא בטוח אם יגיע, אבל בסבלנות...

לציפייה - אותי צריך יהיה לאלף. בקושי אני מסוגלת לחכות בשקט.

ולפנטסיה שלי:
מצפה לי, בלי לדעת אם אבוא, אם אחזור, אם בכלל, ומתי. מצפה לי כמו שאמרתי לחכות – בתנוחה מסוימת, עושה משהו או נמנע מלעשות. ובלי הגבלת זמן.
בסוף אני אבוא, הרי.
אבל רק אני יכולה להיות בטוחה בזה. ואולי אני כל-כך מקפידה להציג את האפשרות שיתכן והציפייה הזו תתארך, תתארך, אולי עד אין-קץ – עד שאני בעצמי כבר לא משוכנעת אם אחזור. ואז, כשאשוב, זו תהיה הפתעה גם לי.

מצפה לי – רצוי בעיניים עצומות, רצוי יושב, רצוי בידיים קשורות. אבל יכולות להיות לזה כל מיני וריאציות.
חשובה הצ י פ י י ה. חשובה המוטיבציה לעשות את זה מלכתחילה. חשוב שאדע, שזה רק בשבילי. שאני יכולה ללכת ולחזור מתי שאני רוצה. ושזה בסדר. עוד תהיה שם.