אתנחתא

בסך הכל אני בריאה. מתחילת אפריל ירדתי 5 ק"ג. התחלתי טיפולים בדיקור והמחזור שלי פחות כואב. פעם בשלושה שבועות אני מאוזנת אנרגטית באמצעות קריסטלים, ופעם בשבועיים אני מקבלת טיפול ברפלקסולוגיה. מצב הרוח שלי השתפר מאוד, האנרגיה שלי בעליה, קל לי יותר בעבודה (בכולן), סיימתי כידוע את התואר שלי, יש לי יותר מוטיבציה באופן כללי. אני מתקשרת יותר עם חברות שלי, ויוצרת קשרים חדשים. המצב טוב וגם משתפר. :))


_________________________________________________________


אני שולפת מהמדף ספר שקראתי פעם ואני כבר לא זוכרת מה כתוב בו. "אלכוהול אחר הצהריים", מאת אחד, ג'ק פאבר. ישראלי למרות שמו, כי הספר לא מתורגם. שם יש משפטים כמו זה:

"כל הסמים, כל הצירופים, כל התנוחות, כל הצלילים, כל בקשות, כל הסירובים למשקאות והזמנות לחדרי מלון אפלוליים להתבונן על תהליכי הריקבון האנושי."

וגם כמו זה:

"הוא התכוון לזה. הוא היה רציני. יותר רציני מזוג הבלשים העירוניים שתחקרו אותי לפני השחרור מהאשפוז הכפוי למחצה הזה. יותר רציני מסרטן במצב רוח סופני. אמרתי לו שאני לא יודע כמה זמן הייתי מאושפז. גם את זה הוא לא קנה."

וגם כמו זה:

"זאת הפעם השניה שאני מאבד את זה בפחות מיממה, כנראה שהשתיה באמת מתחילה לעבוד על החלקים הפחות טובים שלי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שחוץ מהצלילות הקשות האלה לא עצמתי עיניים כבר קרוב לשלושה ימים."


ואני מתגעגעת למשהו שאף פעם לא ממש היה לי. זה אפשרי בכלל? אני מתגעגעת לסיגריות (חוץ מאיזה אחת בכיתה ח' בחיים לא עישנתי), אני מתגעגעת לאלכוהול דבר ראשון בבוקר (את זה דווקא עשיתי כשהייתי תרמילאית באירלנד), אני מתגעגעת לזיונים עם אנשים שאני לא יודעת או זוכרת איך קוראים להם, אני מתגעגעת למועדון אפלולי וללילה ארוך שמסתיים ברחצה בים בעירום, הלומת סמים ואלכוהול, חצי חרמנית ונטולת-רגש, ידיים קרות על החול, נשיקות מזרים, אהבות שמתרחשות בראשי ולא בלבי. מתגעגעת לריח של קור מעורב בעשן ובושם כבד ולתחושה שהדם כבד בורידים, קריר וסמיך.
למה?
ברור שטוב יותר ככה. עדיין לא שותה מיץ עשב-חיטה, אבל חיונית, חמימה, מחייכת, אוהבת, מאוהבת ומתאהבת-מחדש באותו אחד (אהובי), מצליחה, בדרך לשגשוג, מלוטפת ומפונפנת באופן כללי. ברור שטוב יותר ככה.
אבל לא מצליחה לחמוק מהגעגוע המוזר לימים בהם לבי היה קר.

"כי צודק הוגה הדעות שאומר כי ההבדל בין אושר לדכדוך הוא דק כחוד התער; והוא אף ממשיך וטוען שהאחד הוא תאומו של האחר; וכך הוא מגיע למסקנה שכל הרגשות הקיצוניים קשורים לשיגעון; ..." ("אורלנדו", מאת וירג'יניה וולף)