אתנחתא

הסתיו הביא איתו פרץ געגועים לקיץ אירי רטוב. ריח של סיגריות בלילה קר ונוטף זורק אותי לימים הלומי-גינ?ס ורווי פיו?ת ומרחבים ירוקים, רוטטים ורטובים מערפל.


זיכרון אחד:

קילארני, אני מתעוררת בחדר הקטן שחלקתי עם שלוש בנות נוספות ובפי טעמו של חלום מוזר: אני הולכת בדרך ירוקה, השמיים מחשיכים פתאום ושתי עיניים זורחות מולי באש בתוך החשכה.

ארוחת הבוקר שלי היא שאריות של פחית גינס וטוסט מרוח בחמאת-בטנים. אני מספרת את החלום שלי לס?ט?ף מניו-זילנד, וב?ו?ב?ו? האנגלי עוזב את החביתה שלו ומצטרף לשולחננו בעיניים בורקות. בלילה הוא חלם חלום דומה, הוא אומר לי, הוא הלך בדרך שהוא מכיר מהעיר בה גדל כשהשמיים החשיכו פתאום והוא ראה זוג עיניים גדולות מרחפות באוויר מולו.

בובו הוא הומוסקסואל בן שמונה-עשרה שיצא מהארון ונסע לאירלנד לבתק את בתוליו, "Because I really dig the Irish accent". הוא סיים את המשימה הזו כבר ביומו הראשון של הטיול שלו, ומאז התפנה למציאות האמיתית שלו – כשפים דרואידים. מדי ערב הוא קורא לנו את העתיד בעזרת מקלות מסומנים שהוא מטיל על הרצפה בכובד-ראש, מתעלם מן הבקשות הלעגניות לחזות כמה פיינטים של גינס תשתה הלילה כל החבורה. היום יום חופשי מתכנונים קודמים, ובמסגרת הבונדינג החלומי שנוצר בינינו אנחנו מחליטים לצאת יחד לחפש פיות ואולי מעגלי-אבנים בפאתי העיר הקטנה.

אחרי מספר קילומטרים על דרך-עפר לא מלהיבה אנחנו מחליטים, כשני הוביטים, לסטות מהשביל כדי לאכול את ארוחת-הבוקר השנייה שלנו במקום עם עצים. אנחנו מוצאים שביל דק שנכבש ברגליים קודמות שדרכו בו והולכים בו. כעבור מספר דקות אנחנו מגלים מעגל-אבנים קטן, שולי מכדי להיות מתועד במפה הדרואידית המפורטת של בובו. הוא מצטמרר להצעה שלי לאכול את הסנדוויצ'ים שלנו בתוך המעגל ממש ואנחנו נשענים על גזע עץ גדול מחוצה לו, אוכלים ושותקים. בובו קם לראות לאן ממשיך השביל הקטן, ומגלה שבהמשכו ניצבות שתי אבנים גדולות, מעין "שער כניסה" לשביל המוביל אל מעגל-האבנים. אנחנו בוחנים את האבנים ומלטפים את החזזית והאזוב הירוק שמכסה אותן, כשנשימתו של בובו נעתקת והוא אוחז בידי, מושך אותי לעמוד מול האבנים. הו עומדות, גדולות למדי, זו לצד זו. ברור שיד-אדם הניחה אותן שם. על כל אחת מהן חרוטה עין גדולה, ואנחנו עומדים, נפעמים, מול מבטן של שתי העיניים על השביל.

הן לא זורחות באש. השמיים לא מתקדרים. אבל אנחנו כל-כך In Awe, כמו שבובו אומר אחר כך, אנחנו מחזיקים ידיים ומתבוננים בהן, ומדברים על כל דבר אחר בדרך חזרה.