אתנחתא

אתמול הגעתי לאימון (השני) קצת עייפה ומטושטשת.
הבנתי שהחלק הראשון של האימון, בו כולם יושבים בשורה וממתינים למורה שיכנס, חשוב לי. זה עוזר לי להיכנס ל"מצב-אימון", "אימון state-of-mind". העובדה שאיחרתי והחמצתי חלק ניכר מהחימום הקשתה עלי מאוד אפילו לקלוט תרגילים פשוטים.
תבורך בחורה קטנה אחת, הנמוכה ממטר-השישים שלי בראש כמעט, שתוך פחות משניה של תרגול איפסה אותי לחלוטין.
בדוג'ו שלנו יש הרבה בחורים גדולים - רחבים לכל הכיוונים ומעל מטר ושמונים. אז כשממש לא הולך לי, אני מנחמת את עצמי בכך שמישהו בגודל הזה בכל מקרה תמיד יפיל מישהי בגודל שלי.
אבל זאתי, וואי.
פיצית כזו, בתרגיל לא-מתוחכם, ואין מצב שאני הולכת לכיוון אחר מזה שהיא מראה לי. עשיתי כל מה שהיא רצתה - היא שלטה בי בלי כוח, בלי להפעיל שום שריר, רק עם מה שבא מהמרכז שלה.
והיא לא חגורה שחורה או משהו. אבל היא הפנימה באופן מעורר-קנאה את העבודה מהמרכז, את הדיוק, את אי-ההתפשרות על פרטים. ולי לא היתה ברירה - יכולתי לעשות רק מה שהיא רצתה שאעשה.
"את עובדת מדהים", אמרתי לה כשסיימנו.
"תודה", היא חייכה, "למרות שאני לא מרגישה ככה... יש כל-כך הרבה מה ללמוד."
אחר כך היא אמרה, "הרגשתי שאת נענית לי, שאת מצליחה באמת ללכת עם כיוון התנועה שאני מראה לך. זה היה כיף."
זה היה כיף גם לי.

לא רק באייקידו, גם בחיים,
נראה לי שאם אני שולטת על הגוף שלי, מכירה את עצמי, ומה שאני רוצה ברור לי וכל התנועה שלי מכוונת לכך -
אז לכל השאר אין ברירה. הדיוק וחד-המשמעיות של התנועה שלי (החיצונית והפנימית) יכוונו את הכל לפי דרכי.