באחד התרגילים הראשונים בחימום אני עומדת ב"האנמי" – עמידת המוצא של האייקידו, ומתבוננת בכף הרגל הקדמית שלי, לאן פונות הבהונות. אני מחליפה רגליים, כעת רגל שמאל קדימה, ושוב אני מתבוננת בבהונות, לאן הן פונות. אני מתקנת בכמה מילימטרים; ושוב מחליפה רגליים. בכל עצירה אני מתבוננת בבהונותיי, ומתקנת אם צריך.
אני בוחנת משהו חדש: לא להזיז את הגוף בגלל שאני מזיזה את הרגליים, אלא להביא את הבטן שלי, את המרכז שלי, קדימה, ואז להחליף בין הרגליים. אני מנסה את זה כמה פעמים – שומרת על תחושת-הבטן שלי, מרגישה חזק את המרכז.
אני מוצאת שהרבה יותר קל לי עכשיו לנוע, ושהרבה יותר קל לי לדייק: אני כמעט ולא צריכה עכשיו לתקן את מיקום הבהונות שלי, הן כל הזמן פונות קדימה.
"האנמי" ימני; "האנמי" שמאלי; "האנמי" ימני; "האנמי" שמאלי.
אני משתדלת לשמור על הקצב של הקבוצה, לנוע בתיאום יחד עם כולם. הרמוניה. אבל כיון שאני מנסה עכשיו משהו חדש, קצת קשה לי. אני איטית יותר, אבל אני מרגישה שאני עובדת נכון יותר, מדויק יותר. אני מרשה לעצמי לכמה רגעים לא להיות עם כולם, "מפגרת" מאחור בכמה צעדים, לא-מתואמת בקצב. אני מתאימה את הנשימה שלי לתנועה שלי. אני מרגישה איך אני מתרגלת לתנועה קדימה-אחורה כשהיא באה מהמרכז, ולא מהרגליים, ואני כבר לא צריכה להתבונן בבהונות שלי כדי לראות לאן הן פונות – אני מרגישה את הכיוון הנכון.
כשלמדתי פסנתר הייתי צריכה לנגן בהתחלה ל-א-ט. אם תנגני טוב לאט, הייתה אומרת לי המורה, תוכלי לנגן טוב מהר. טעויות שאת עושה לאט לא תעלמנה כשתנגני מהר; להפך – הן תגרורנה אחריהן טעויות נוספות.
אנחנו מתקרבים; אני עדיין רחוקה מאוד מלהגשים את הפנטסיות הבדסמיות שלי. לעומת זאת, נבטו בי חדשות. אני גם לא מרגישה כעת את הדחיפות שהרגשתי פעם, לעשות אותן כדי שיקרו כבר, לעשות כדי להתנסות. צעד-צעד, "האנמי" ימני - "האנמי" שמאלי, אני מכירה את עצמי טוב יותר. אני מרגישה את המרכז שלי. אני לומדת מהיכן התנועה שלי באה, מהיכן הרצונות שלי באים, אני מתקנת מילימטרים זעירים כדי להיות מדויקת יותר.
ההכרות וההתקרבות באות לי במילימטרים. כל חוסר-דיוק יכול לגרום לסטייה גדולה ולהטיה של התנועה אליה התכוונתי. אבל זה קשה; לרוב קל לי יותר לא-לדייק מאשר לעצור, להתבונן, להאט את הקצב.
לפני 18 שנים. 15 בדצמבר 2005 בשעה 6:57
