אתנחתא

באימון האחרון עשיתי תרגיל פשוט יחסית, כלומר, עם מעט תנועות שצריך לזכור.
אבל כשיש מעט תנועות, הדיוק חשוב יותר. וגם העבודה מהמרכז. ככל שצריך "לעשות" פחות בתרגיל, כך חשוב יותר לבצע אותו נכון.

עבדתי עם שלושה אנשים שונים עד שהגעתי לעבוד עליו עם ג', וזה פשוט לא הצליח. "עם מי עבדת קודם שככה ויתרו לך", הוא שאל בחיוך זדוני. הראיתי לו, והוא משך באפו בזלזול. "נו, תעבדי," הוא אמר, ועשיתי את התרגיל שוב ושוב, עד שפתאום הצלחתי.
"את רואה," הוא משך את היד שלי אל הצוואר שלו, "זה נכון שזה קשור לדיוק ולתנועה מהמרכז, כדי שהתנועה שלך תשפיע על הגוף שלי. אבל אפילו בתרגיל כזה יש טריק. אם את מעבירה את היד שלך מפה - ככה - מהצוואר - הראש שלי חייב ללכת אחורה, ואני חייב לקחת את הגוף שלי אחריו - ואז אני נופל. הדיוק שלך יהיה בלשלוח את היד אל הצוואר שלי, לכאן - " והוא הראה לי,
"כשמניעים אנשים מהצוואר אין להם ברירה אלא לזוז לאן שתקחי אותם."
חייכתי חיוך גדול כשהצלחתי.
"מה את מחייכת ככה," הוא צחק עלי. לא יכולתי להגיד לו את מה שבאמת חשבתי.

חשבתי על להניע מישהו מהצוואר. זה כמו שאהובי שם עלי קולר, ומושך אותי אליו. גם אם אני רוצה להתנגד, אני לא יכולה (ואני לא רוצה להתנגד).
ולאן שהוא ימשוך אותי, אני אבוא.

גם כי הוא מושך אותי בצוואר;
גם כי אני רוצה לבוא אליו.