אתנחתא

בשניות האחרונות לפתע הבנתי - באופן בו מבינים לפעמים דברים באמצעות כל הגוף כולו, ולא רק במחשבה - שהשנה 2012 כבר היתה כאן, והלכה לבלי שוב; וכמוה גם 2013, 2015, וכו'. הן כבר חלפו, ואני הזדקנתי.
ברגעים אלה הלב שלי פועם בדפיקות מואצות; החלל התכווץ לכדי נקודה ובתוכה אני נעה על ציר, קדימה-אחורה במהירות-שיא, מטולטלת ומסוחררת. שמעו, נותקתי מהזמן.
והנה הן מאיטות, פעימות-הלב. הנשימה מתרחבת. משהו צווח באוזני - זה רק קול, זה רעש-רקע מועצם - והשנה שתבוא תהיה 1999, או 1995. גם 1986 קרבה, גם 1984. כולן נמצאות בעתיד שלי. מה קורה כאן?
שמעו, נותקתי מהזמן.
אני בתוך ספירלה; אני בתוך סחרחורת, מערבולת, מסתובבת ונדחסת, נזרקת לכל כיוון.
הזרועות שלי לעולם לא יאחזו תינוק שיוולד, לעולם לא אכתוב ספר, לעולם לא אתייאש. זה כבר קרה. העיניים שלי לא ייעצמו עוד בעייפות. לא אגדל גורים. כל הזכרונות שלי הפכו לתקוות, לפנטזיות לעתיד-לבוא: הוא לא יבוא. לרצונות שלי אין עוד משמעות. אין לי משמעות. נותרתי רק עם אהבה פועמת, מכאיבה, החופרת פנימה. כשאני חושבת על תשוקה, עיני מזדגגות. לא אבחין עוד בין טעמים, לא אדע מה עורר את הרגשות שאני מרגישה.
אני נוסקת בחלל שחור של סרטי-אנימציה. אני מוקפת בירח מלא. אני מאיצה ועוצרת בלי להבחין בהבדל, אני מתגלגלת ונחבטת בלי לדעת אם זה כבר התחיל, אם זה זכרון או תקווה.
נותקתי מהזמן.
אני, כמו בילי פילגרים, יכולה להיות עם כלבים במלחמה, עם שבויים אחרי מותם, עם ילדיהם של ילדי-ילדיו בפלנטה אחרת. שמעו, שמעו.
הלב, הלב.