אתנחתא

הוד ראשה לא עוטר בקוצים -
רק בלשון-החולין העיקשת
מזרועה הדקה מציצים
סימני עקרביה של עשת.
היא ניצבה מול גבהי-היציעים
בהילת שתיקתה הנרגשת.
והלמות הלבבות
זעה-נעה קדימה,
בעלות להבות
מברכת חסד-אמא.
אל מול קשב אילם
האוחז בבניה,
היא הופיעה - האם -
בנגוהות יגוניה.

אש קודחת ושכול-עריסות
לדבריה לפתו והניעו.
אך, כפרח מבין הריסות,
קריאתה לבלבה והכניעה.
וכנפי הדממה הפרושות
סוככו על גופה ללא-ניע.
צליל ניבים לא קישטה
לתפארת אוזניים
האשה הפשוטה
עם גרדום בעיניים.
רק בקע אור-שמשה
וימחץ את החושך.
ודברי האשה -
רחמים ונחושת:

"גוזלי הגדולים, ילדים-ילדיי,
לו אשק ללבבכם לאין-די
ואגע בחוביו, ובלחן עצור
לא בשר אשיבו לכם - צור...
כי גדול העולם ואכזר כגודלו
ורב כוח צריך לטפחו ולגדלו,
אך למען ירום חזונכם הכסוף -
אל-אפיים בסער, כסוף!..
כי בזעוף העולם -
ברוחות העולם
יתערבל רך-לבב ויאבד לעולם,
ויתמות בדידותו אפופת מרחקים
לא תוכל לחרפת אזיקים...
בדרכי שהשחירו, בנותי ובני,
לא כיביתי כוכב-התקוה בעיני:
הבערתיו לאין-קול ונשאתיו למעטים -
ונוכל לתליין ולמותים...
כי אחת הנקמה: בוא-יבוא יום שילם
לגואי-בשנאה, למייתמי אב ואם,
אך למען ימחץ עד-דכא למתועב -
ברזילים, ברזילים לידיו!..
ולכן תפילתי יחידה ואחת:
לו ליבכם זב-הזוך מול אימים לא יחת,
לו יחזק מפלדה ויושחז עדי -חד
ויפעם, במקובץ, לב אחד!.."

נשתתקה... הצללים - גושים.
רק זינק הבחור הכושי
ובשפת-גמגומים קשה
שפתותיו לה: "אשה, אשה..."
וידום - ויתר קדימה
מצעק באזניה:
"א-מ-א!"

רעד גח ויפרפר אגלי-טוהר שואב.
וישא הקונגרס את ליבו -
ויבך...