אתנחתא

ז?ע?ת ל?ילי מ?ש??מ??נ?ת את צלחת ארוחת-הב??קר שלו,
אותה כרזה של ערפל כחול מ?ס??ע?ת למקומה בכסא גלגלים
עם אותם ע?צים ומצבות.
האם זה כל מה שבכוחו להמציא,
המקשקש במפתחות?

ס?מ??מ?ת??י ונ?א?נ?ס?ת??י.
שבע שעות נעלמו מתודעתי במכת אגרוף
אל תוך שק שחור.
שם אני מתרפה, ע?ב??ר או חתול,
מנוף חלומותיו הרטוב??ים.

משהו נעלם.
גלולת השנה שלי, הצ??פ??ל?ין האדום-כחול שלי
מפיל אותי מ?ג??ב?ה? נורא.
שריון הצב מתרסק,
אני נפרשת לפני מקורי צ?פ??ר?ים.

הו מקדחים קטנים
באיזה חורים כבר מלא היום הנ??י??ר?י הזה!
הוא שרף אותי בסיגריות,
מעמיד פנים שאני כושית בעלת כפות ידים ורודות.
אני עצמי. אין בכך די.

ח?ם הקדחת נוטף ומתקשח בשערי.
צלעותי כבר נראות. וכי מה אכלתי?
שקרים וחיוכים.
הרי ברור שצבע השמש אינו כזה,
הרי ברור שעל הדשא להיות ג??ל?י.

כל היום אני מרכיבה את כ??נ?ס?י??ת?י מגפרורים שרופים,
חולמת על משהו אחר לחלוטין.
ובגלל חתרנות זו הוא
מכאיב לי, הוא
ושריון הזיוף שלו

ו?מ?ס??כו?ת ה?ש???כ?ח?ה הגבוהות והקרות שלו.
איך הגעתי לכאן?
פשעי אינו ברור.
אני מתה ברב-גוניות –
נתלית, מ?רע?ב?ת, נשרפת, תלויה על ו?ו.

אני רואה אותו בדמיוני
חסר-אונים כ??ר?ע?ם מרוחק
אשר בצילו אכלתי את מנת הרפאים שלי.
אני משתוקקת שימות או יסתלק.
זה, כך נראה, בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי להיות חפשיה. וכי מה תעשה
החשכה ללא הקדחת והח?ם שהיא זוללת?
ומה יעשה האור
ללא עינים שאותן הוא חותך בסכין, מה הוא
יעשה בלעדי, בלעדי.