הכול התחיל בדירת הסטודנטים בבאר שבע.
הדס ובן הזוג שלה (לחצו כאן כדי לקרוא על כל החוויות שלנו יחד בשנה האחרונה) הפכו עבורי להרבה יותר מסתם בת זוג וקוקהולד, ואני הפכתי להרבה יותר מבול.
שם, בתוך השקט של הקירות המתקלפים, הדס למדה להפוך את המרחב הזוגי שלה לזירת ניסוי פתוחה.
היא משכה אותי פנימה לא כדי לבגוד, אלא כדי להיפרץ מול העיניים של בן הזוג שלה.
בכל מפגש הגבולות זזו.
הוא שמע אותה גונחת בחדר הסמוך,
הוא עמד בדלת וראה אותי נכנס אליה לאט, והוא ניקה ממנה את הזרע שלי כשהיא ביקשה שירגיש את מה שנשאר בה.
היא הפכה אותי לעד ולמבצע של האמת שלה, והוא הפך לצופה שלמד לאהוב אותה מחדש דרך הכניעה שלה אליי.
לכן, ההודעה שכתבתי לה בבוקר יום ההולדת ה-26 שלה יצאה ממקום נקי.
לא שליטה. לא משחק.
הכרה.
במי שהיא כשהיא מפסיקה להתיישר לפי העולם.
שלחתי לה את החוטיני מהבוטיק בפריז, תחרה דקה, שחורה, כמעט לא קיימת.
לא פריט. סימן.
עטפתי אותו בקופסה, שלחתי דרך חברה לבאר שבע, וידעתי בדיוק מתי היא תפתח.
בבית. כשהוא שם.
בתוך המרחב שלהם.
כשהטלפון רטט, הייתי כבר באמצע היום.
תמונה.
הקופסה פתוחה.
היד שלה בפנים, עוד לא לבשה, כאילו היא מחזיקה משהו חי.
״תודה״, היא כתבה.
ואז הוסיפה:
״זה כל כך אתה. דק, חסר רחמים, ויפה בצורה שגורמת לי לרצות פשוט לבוא אליך״.
קראתי את זה פעמיים.
לא בגלל המילים, בגלל מה שהן לקחו איתן.
ואז היא שברה את זה.
״אני רוצה עוד מתנה״.
עצירה.
הקלדה.
מחיקה.
ושוב:
״קח אותי לבד. רק אתה ואני. שיום ההולדת הזה יהיה הרגע שבו אני מפסיקה להסביר. מפסיקה לנהל את המבט שלו. פשוט להיות אני״.
שם זה תפס אותי.
לא בגוף, במשהו עמוק יותר.
זה היה כמעט נקי מדי.
דמיינתי את זה לרגע, חדר בלי עיניים נוספות. בלי עדות.
רק היא ואני.
ולשנייה אחת, קטנה, כמעט לא מורגשת, משהו בי היסס.
לא כי פחדתי.
כי הבנתי מה זה אומר.
זה לא רק לקחת אותה.
זה לקחת ממנה גם את מה שמחזיק אותה.
אבל כבר הייתי בפנים.
תכננתי. מלון. זמן. שקט.
הכביש נפתח לפניי, האור של הצהריים נשבר על השמשה, והכול הרגיש מדויק מדי.
ואז ההודעה הגיעה.
״שינוי בתכניות״.
האצבעות שלי התהדקו על ההגה.
לא דרמה. לא כעס.
ריק.
חשבתי שהיא נסוגה.
שהיא חזרה למקום הבטוח.
והאמת.
הבנתי אותה.
קל לדבר על חופש.
קשה לחיות בלי קירות.
הנקודות הופיעו. נעלמו. חזרו.
הפעם היא לא כתבה משפט, היא נשפכה.
״אני לא יכולה להשאיר אותו בחוץ״.
עצירה.
״זה לא שהוא לא נותן לי״.
עוד שורה.
״זה שאני לא יכולה בלעדיו״.
נשימה.
״אני צריכה את העיניים שלו עלי כדי לראות את עצמי באמת״.
שם משהו בי זז.
כי זה כבר לא היה עליהם.
זה היה עליה.
״אני רוצה אותך בלי מעצורים, הכי חזק, הכי אתה, אבל אני צריכה שהוא יהיה שם. לא כדי שתתחשב. לא כדי שתראה אותו. להפך. אתה לא תסתכל עליו אפילו פעם אחת״.
המשכתי לקרוא לאט.
״אתה תהיה רק בי. ואני אהיה רק בזה. והוא… הוא פשוט יראה״.
הנקודות הופיעו שוב. נעלמו. חזרו.
ואז זה הגיע.
״אני לא רוצה שתעצור אותי. גם אם אני ארצה לרגע. גם אם משהו בי ייבהל״.
״אני לא רוצה שתהיה עדין איתי. לא כי אני לא צריכה עדינות… אלא כי אני תמיד חוזרת אליה. תמיד מצילה את עצמי רגע לפני״.
עצירה.
״אני לא רוצה להציל את עצמי הפעם״.
המסך רעד ביד שלי.
״אני רוצה שתהיה שם עד הסוף. שלא תחזיר אותי למקום הבטוח. שלא תיתן לי לברוח״.
עוד שורה.
״ואני לא רוצה גבולות. לא הסברים. לא לרכך את זה בשבילי. אני רוצה שתעשה בי מה שאתה רוצה, בלי מעצורים״.
השארתי את ההודעה פתוחה כמה שניות.
הדופק עלה, אבל היד לא זזה.
ואז כתבתי:
״לא״.
הנקודות הופיעו מיד. נעלמו. חזרו.
לא חיכיתי.
״תהיה מילה אחת״.
שקט.
״אם את אומרת אותה, זה נגמר. לא משנה מתי. לא משנה איפה״.
הפעם היא לא ענתה מיד.
וזה היה רגע חדש.
כי עד עכשיו הכול זרם דרכה.
עכשיו זה נתקע.
״אני לא רוצה דרך החוצה״, היא כתבה בסוף.
קראתי את זה לאט.
״זה לא בשבילך״, עניתי.
עצירה.
״זה בשבילי״.
עוד רגע של שקט.
״כדי שאוכל להיכנס עד הסוף, ולא לעצור לשנייה אחת״.
הנקודות חזרו. הפעם בלי היסוס.
״אז תבחר אתה״, היא כתבה.
עצרתי בצד הדרך.
העולם המשיך לזוז, אבל בפנים היה שקט אחר.
כבד יותר.
כי פתאום הבנתי,
אני לא נכנס לסיטואציה.
אני נכנס למשהו שכבר קורה.
והמקום שלי בו… לא לגמרי בשליטה שלי.
זה היה הרגע היחיד שבו יכולתי לעצור.
לכתוב לה שזה לא נכון.
שזה לא נקי.
שזה לא מה שתכננו.
לא עשיתי את זה.
כתבתי מילה אחת:
״מחכה״.
הסתכלתי עליה כמה שניות.
כאילו היא יכולה להשתנות.
ואז הוספתי:
״בלי מעצורים אמרת. תכיני אותו לזה שלא אראה אותו בכלל״.
היא ענתה מיד.
״הוא כבר רועד״.
ואז:
״הוא יודע שהוא הולך לראות משהו שישבור אותו״.
המסך נשאר פתוח.
עוד שורה:
״והוא ביקש ממני להגיד לך… שהוא לא יפריע״.
עצירה.
״שהוא רק רוצה לראות איך אני הופכת להיות משהו שלא שייך לו יותר״.
החזרתי את הטלפון למושב לידי.
הידיים על ההגה.
הכביש חזר להיפתח.
אבל הפעם, בפנים, היה משהו אחר.
לא רק רצון.
לא רק שליטה.
סדק.
כי ידעתי שברגע שאכנס לחדר הזה,
אני לא רק אהיה מי שהיא ביקשה.
אני אהיה גם מי שלוקח ממנה משהו שאין דרך להחזיר.
והחלק הכי מסוכן.
שלא הייתי בטוח שאני רוצה לעצור.