המתנתי דקות ארוכות ומייסרות ליד הדלת, שומע איך ענבר נוגעת בה, איך האצבעות שלה חוקרות כל סנטימטר בגוף של האישה הזרה, איך היא משתלטת עליה כמו שתכננתי להשתלט עליה בעצמי, וככל שהזמן חלף – כך הזעם, החרמנות והקנאה השתלבו בתוכי למשהו אפל ומסוכן במיוחד.
מצאתי את עצמי שומע בבירור כל קול וקול שבקע מתוך התא הסגור – צחקוקים עדינים, נשימות כבדות, גניחות שקטות ואנחות עמוקות של תשוקה בלתי נשלטת. עיניי נדדו באיטיות לעבר הדלת, שם ראיתי את השמלות שלהן תלויות בזו אחר זו, מתנדנדות קלות כאילו לוקחות חלק במשחק המטריף שמתחולל בפנים. ואז, כמעט בהתרסה מכוונת, הצטרפו אליהן שני חוטיני קטנים – השחור והמוכר של ענבר, ולידו, בעדינות ובחשש מתוק, חוטיני תכלת זעיר, תמים להחריד, שכאילו היה שייך לילדה שאיבדה שליטה לחלוטין.
"וואו, ענבר," שמעתי את הצעירה לוחשת בקול ילדותי, חסר שליטה ומלא הערצה מטורפת, כאילו נחשפה לסוד הכי אסור בעולם. "הטוסיק שלך פשוט אלוהי, כל כך חלק, כל כך עגול ומושלם, שאני משתגעת מלראות אותו ככה מקרוב. אני לא מאמינה כמה הוא סקסי... הלב שלי דופק כל כך חזק ואני פשוט מתה לגעת בו, לנשק אותו, ללקק אותו בכל מקום. אני מוכנה לעשות הכל רק בשביל שתרשי לי לשים עליו את השפתיים שלי, להרגיש אותו מתחת ללשון שלי. בבקשה ענבר, תרשי לי... אני אתן לך כל מה שתרצי."
ענבר צחקה ברשעות מתוקה ומטריפה, מתענגת על החרמנות חסרת המעצורים של הילדה התמימה. "את כל כך חמודה שאת חושבת שאת יכולה בכלל להכאיב לי או לשלוט בי," לחשה בטון אפל וסוטה להחריד. "אל תבקשי רשות, פשוט תתחילי ללקק אותי כמו זונה קטנה וחסרת שליטה, תכניסי את הפרצוף הילדותי שלך עמוק בין הלחיים שלי ותראי לי כמה את באמת נואשת לטוסיק הזה. אני רוצה להרגיש את הלשון הקטנה והתמימה שלך חוקרת אותי בפנים, בלי פחד, עד שהפנים שלך יהיו רטובות ממני לחלוטין."
הצעירה התנשמה בכבדות, קולה רועד מחרמנות ילדותית ומתוקה, כמעט בוכה מרוב התרגשות: "אלוהים, ענבר, הטוסיק שלך מטריף אותי כל כך חזק שאני מפחדת לאבד שליטה לגמרי... אני לא רוצה להכאיב לך, אבל אני פשוט חייבת להרגיש אותך בפנים. אני מתחננת שתלמדי אותי בדיוק איך לענג אותך, אני אהיה הילדה הכי טובה וממושמעת שלך. רק תני לי לטבוע שם וללקק אותך עד שלא אצליח לנשום יותר."
ענבר צחקה שוב, הפעם בטון מרושע ומעוות במיוחד, כאילו התשובה של הילדונת הציתה בה את הטירוף עד הקצה: "את מתוקה אם את חושבת שהלשון התמימה והקטנה שלך תספיק בשבילי. תלקקי אותי כמה שאת רוצה, אבל תהיי מוכנה—כי ברגע שתרגישי את הטעם האמיתי שלי, כבר לא תהיה לך דרך חזרה." עכשיו תקשיבי לי טוב: תכניסי אצבע אחת פנימה, לאט, ממש לאט, ואל תפסיקי עד שארגיש אותך עמוק בתוכי. תשתמשי גם בפה ובלשון שלך, בדיוק שם."
הצעירה גנחה קלות מהתרגשות, נשמעת מהופנטת מההוראות של ענבר. "וואו, את ממש רטובה... ככה זה טוב? יותר עמוק? תגידי לי איך בדיוק את רוצה שאזיז את הלשון שלי, אני רוצה לעשות לך הכי טוב שאפשר."
"כן, בדיוק ככה," ענבר נשמה בכבדות, "תוסיפי עוד אצבע, תזיזי אותן מהר יותר. הלשון שלך בדיוק במקום הנכון, אל תפסיקי לרגע."
שמעתי את הצעירה לוחשת בענווה מתוקה, כמעט מבוישת, קולה רועד קלות מהערצה ומהתרגשות ילדותית:
"ענבר, אפשר לנשק אותך שוב? הפה שלך כל כך טעים ונעים, אני יכולה להמשיך ככה לנצח..."
שקט מתוח השתרר לרגע, ואז נשמע קול רטוב ומענג של נשיקה עמוקה ומתוקה. הצעירה נאנחה ברכות, מתמכרת בבירור לטעם שפתיה של ענבר, מתמסרת אליה לחלוטין, מהופנטת, מעריצה אותה בלי גבולות. הגניחות הקטנות שלה, כמעט מבוישות, העידו שהיא נהנית ומתענגת על כל שנייה מהנשיקה הזו, כאילו לא הייתה מסוגלת להפסיק גם אם הייתה רוצה.
ואז, כאילו משום מקום, נשמעה זעקת כאב ראשונה – חדה, עוצמתית ומופתעת.
"איי! ענבר, זה כואב! למה נשכת אותי ככה? זה היה ממש חזק!" קולה של הצעירה רעד בפחד ובכאב, אך ענבר לא ענתה לה במילים—במקום זאת שמעתי עוד נשיכה, חזקה ואכזרית יותר, ועוד אחת, ועוד אחת. הנשיכות שלה הפכו תכופות, פראיות, חסרות רחמים – כל אחת מהן השאירה ללא ספק סימן עמוק על גופה של הצעירה המסכנה, שכבר הייתה על סף בכי, מתחננת ומייבבת:
"ענבר, בבקשה תפסיקי, זה כואב כל כך... אני לא יכולה יותר, את ממש פוצעת אותי! אני מתחננת... זה כואב מדי..."
אבל ענבר לא הפסיקה. הנשיכות המשיכו בזו אחר זו, חזקות ואכזריות אפילו יותר, כאילו היא נהנית מכאב ומחוסר האונים של הצעירה, מתענגת על ההערצה המעורבת בפחד שהתעוררה בה. בין הנשיכות, שמעתי את ענבר לוחשת ברשעות מטריפה ומעוותת:
"כדי שתזכרי שאת שייכת לי עכשיו, ושתודי שאהבת כל נשיכה שלי, במיוחד את אלו שגרמו לך לבכות."
הצעירה שתקה לרגע ואז אמרה בקול עדין, מהסס ומתוק להפליא: "...אהבתי, כן..תני לי להראות לך משהו. תסמכי עליי?"
ענבר צחקה ברכות אפלה, מופתעת מעט מהאומץ החדש של הילדונת. "יאללה, אני סומכת עלייך. בואי נראה מה יש לך ללמד אותי."
"תשכבי רגע לאחור," הצעירה לחשה בענווה כמעט מבוהלת, "אני רוצה שתתני לי לנסות משהו שחלמתי עליו מהרגע שראיתי אותך. תגידי לי בדיוק איך את אוהבת את זה, טוב?"
השתררה דממה קצרה, ואז נשמעה גניחה מופתעת, חזקה, מהולה בעונג בלתי נשלט, מפיה של ענבר. "וואו, ילדה, מאיפה למדת את זה? כן, בדיוק שם, אל תעזי להפסיק עכשיו. יותר למעלה, כן, בדיוק ככה."
"הייתי ילדה טובה והקשבתי לך," הצעירה לחשה בביישנות מתוקה ומנצחת, "עכשיו אני רוצה שגם את תרגישי מה זה שמישהו באמת מעריץ כל סנטימטר בגוף שלך. תנחי אותי, תגידי לי אם את רוצה חזק יותר."
"מטריף אותי," ענבר לחשה בכבדות, בפעם הראשונה נשמעת מעט חסרת שליטה, "עכשיו תנשכי אותי קצת, חזק יותר. אל תפחדי."
הצעירה השתנקה לרגע, אך נענתה במהירות: "ככה טוב לך? את אוהבת את זה כואב?"
"יותר חזק," ענבר דרשה, קולה נוטף שיגעון מטריף, "תשאירי לי סימן שאזכור אותך."
הצעירה צחקקה שוב, כמעט לא מאמינה שהיא זו שמכאיבה עכשיו: "את כזאת מופרעת, ענבר... אבל אני אוהבת את זה.
הצעירה השתתקה לרגע, ואז שמעתי אותה לוחשת בקול מהוסס ומלא הערצה ילדותית ומתוקה: "ענבר... הציצים שלך כל כך יפים, מותר לי לגעת בהם קצת? אף פעם לא ראיתי כאלו מקרוב. את פשוט מושלמת בעיניי." "תיגעי בהם, אל תפחדי," ענבר ענתה לה בטון מלא ביטחון חולני, "תלקקי את הפטמות שלי כמו ילדה טובה, ואז תמצצי אותן. אם את באמת מעריצה אותי כמו שאת אומרת, תנשכי אותן קצת, תגרמי לי להרגיש כמה חזק את משתוקקת אליי." "אני פוחדת להכאיב לך..." הצעירה מלמלה בחשש מתוק, מתפעל ומעריץ, "אני לא רוצה לפגוע בך בטעות." "את כל כך תמימה שזה פשוט מחרמן אותי," ענבר לחשה לה ברכות מופרעת, "תני לי להראות לך איך עושים את זה." שנייה לאחר מכן נשמעה זעקת כאב והפתעה מפיה של הצעירה, מלווה באנחת הנאה קטנה: "ענבר! את נשכת אותי בציצי! זה כאב לי, אבל... זה גם היה ממש טוב..."
"עכשיו תורי שוב," ענבר לחשה בטון אפל ומסוכן, כמעט שטני, "אני רוצה לשמוע אותך צורחת ומתחננת שאכאיב לך, שאפגע בך, עד שתאבדי שליטה ותגמרי כמו הכלבה הקטנה שלי."
"תסתובבי מיד ותראי לי את התחת התמים והקטן שלך," ענבר פקדה עליה בחדות אכזרית, קולה שקט ומסוכן כמו להב שננעץ בבשר.
הצעירה השתנקה, קולה רועד מפחד מתוק ומהערצה בלתי נשלטת, כמו ילדה קטנה ומהופנטת שנתפסה במלכודת שאין ממנה יציאה: "ענבר, בבקשה... תבטיחי לי שלא תכאיבי לי מדי... אני קצת מפחדת, אבל אעשה הכל בשבילך..."
"אני לא מבטיחה לך שום דבר, קטנה שלי," ענבר נהמה לה באוזן בטירוף מוחלט, "את הולכת לצרוח בשבילי כמו שלא צרחת בחיים."
לפתע נשמעה נשיכה פראית, אלימה ומטורפת, וצרחה איומה של הצעירה פילחה את האוויר:
"אייייי!! ענבר, די, את קורעת אותי! בבקשה תפסיקי, זה כואב לי!"
אבל ענבר רק צחקה, אכזרית וחסרת רחמים, ונשכה אותה שוב ושוב, בכל פעם חזק יותר, כאילו רצתה להשאיר עליה סימנים לכל החיים. בין הנשיכות שמעתי את ענבר נוהמת בטירוף מוחלט:
"תצרחי עוד! אני רוצה לשמוע אותך מתחננת לרחמים, שתבכי מרוב כאב וחרמנות! את אוהבת כשאני פוצעת אותך, נכון? תגידי שאת אוהבת, כלבה קטנה!"
הצעירה התייפחה בבכי תמים, קול ילדותי, מתוק ומעורר רחמים: "כן, כן! אני אוהבת שאת מכאיבה לי! בבקשה, ענבר, תכניסי את האצבעות שלך, תכאיבי לי עוד, תכאיבי לי חזק יותר, אני שלך לנצח..."
"אז תתחילי לגמור בשבילי," ענבר צרחה עליה, פקודה חסרת מעצורים, ממשיכה לנשוך אותה באכזריות חסרת רחמים, מביאה אותה לקצה הגבול שלה, "תגמרי ותבכי, תאבדי שליטה, ילדה קטנה שלי. אני רוצה לשמוע אותך צורחת כשאת מתרסקת."
הצעירה התפוצצה בצרחה פראית, מתוקה, טהורה וילדותית, נשמעת מתמסרת לחלוטין לטירוף של ענבר:
"אני גומרת, ענבר! אלוהים, כן! אני שלך, תהרסי אותי! תכאיבי לי! אני מתה מרוב אהבה אלייך, ענבר, אני שלך לנצח, לכל דבר שתרצי לעשות לי!"
לפתע הצעירה נשמה בכבדות ולחשה במבוכה מתוקה: "ענבר... יש לי פיפי, אני חייבת...". הצעירה התוודתה במבוכה ילדותית מתוקה, כמעט בלחישה, כאילו חוששת מתגובתה של ענבר.
"תני לי להרגיש את זה," ענבר לחשה בקול אפל ומופרע, "אני רוצה להרגיש הכל."
"באמת?" ענבר לחשה לה בקול אפל ומתגרה, נלהבת כמו ילדה שקיבלה צעצוע חדש, "אל תתאפקי, אני רוצה להרגיש את זה."
"מה, ממש ככה? כאן?" הצעירה שאלה שוב, נשמעת נבוכה אך גם מסוקרנת בטירוף מהרעיון הפרוע של ענבר, "את בטוחה?"
"כן, בדיוק ככה," ענבר לחשה לה בהחלטיות מעוותת ומתוקה להחריד, "תני לזה לצאת, תני לי להרגיש כמה את משוחררת, כמה את שייכת לי עכשיו."
רגע של שקט מתוח עבר, ואז הצעירה השתנקה קלות, מתנשמת במהירות ומבוכה מהולה בהתרגשות של פעם ראשונה. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה... אלוהים, ענבר..."
"כן, כן... בדיוק ככה," ענבר לחשה בקול עבה, מתענגת על הרגע האסור והאפל הזה, "אל תפסיקי, תני לי להרגיש הכול. את מושלמת ככה, משוחררת לגמרי, בלי גבולות."
הצעירה מתנשמת במהירות ומבוכה מהולה בהתרגשות של פעם ראשונה. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה... אלוהים, ענבר... את כל מה שאני רוצה להיות, כל מה שאני חולמת להיות, אפילו בחלומות הכי מלוכלכים שלי לא האמנתי שארגיש כל כך משוחררת ככה איתך."
"קודם כל תשתיני," ענבר ענתה לה באדישות מטריפה, "ואחר כך נחשוב כמה רחוק עוד ניקח את זה."
"אלוהים," הצעירה גנחה קלות, משתחררת ומתמסרת לחלוטין לסיטואציה הלא-מוכרת הזו, "זה כל כך מוזר אבל גם כל כך טוב... תיגעי בי שוב, ענבר, תראי לי כמה את אוהבת את זה."
"ברור שאני אוהבת את זה," ענבר לחשה לה בקול מפתה ומרושע, "עכשיו את באמת שלי. תרגישי את האצבעות שלי שוב, הן נכנסות אלייך בקלות כזאת... את כל כך רטובה ופתוחה בשבילי עכשיו."
הצעירה פלטה אנחה ארוכה, נשמעת לגמרי תחת שליטתה של ענבר, מתענגת על כל נגיעה וכל רגע של איבוד השליטה המתוק והמסוכן. "אל תפסיקי, ענבר... כן, בדיוק ככה... עוד, עוד... אני הולכת לגמור שוב, הפעם חזק יותר."
"תגמרי בשבילי," ענבר לחשה באוזנה ברשעות מעודדת, "תגמרי חזק, תראי לי כמה עמוק הטירוף שלך מגיע איתי."
ברגע של שקט מתוח, שבו שמעתי רק את הנשימות הכבדות שלהן, הבחנתי פתאום ברחש של תנועה חדה, כאילו ענבר החליפה תנוחה במהירות ובאכזריות. עוד לפני שהילדה הצליחה להבין מה קורה, שמעתי אותה משתנקת בקול דק וילדותי, מבוהלת לחלוטין, כמעט בוכה מרוב השפלה ותדהמה. ואז, בקול רועד, מתמסר ונוטף הערצה חולנית, היא לחשה בהתרגשות מטריפה: "ענבר... מה... מה את עושה? אלוהים, את פשוט עושה עליי פיפי עכשיו? את מסמנת אותי כמו הכלבה הקטנה שלך? אלוהים, זה כל כך משפיל... אני לא מאמינה כמה זה מחרמן אותי. אני שייכת לך, ענבר, רק לך. בבקשה אל תפסיקי!" ענבר לא ענתה לה במילים, אלא צחקקה בקול אפל ומופרע מתמיד, כאילו מתענגת על העוצמה וההשפלה שהיא כופה עליה.
שמעתי בבירור את זרם השתן שלה פוגע בעוצמה בגופה של הילדה, שגנחה והתפתלה, מאבדת שליטה לחלוטין. היא ממלמלת בטירוף, קולה כמעט מטורף מרוב התרגשות וייאוש: "אני חייבת לגעת בך עכשיו, ענבר, אני חייבת להרגיש כמה את רטובה מזה שאת עושה עליי פיפי ככה. תני לי לגעת בכוס שלך, בבקשה תני לי להכניס את האצבעות שלי עמוק לתוכך... אני צריכה לדעת כמה את נהנית להשפיל אותי."
שנייה אחר כך כבר שמעתי את ענבר נאנחת באנחה עמוקה ועבה, וגופה בבירור נע על אצבעותיה של הילדה, ששיחקה בה בטירוף מוחלט. הגניחות של ענבר התגברו במהירות והפכו לאנחות קצרות, פראיות וחסרות מעצורים, ורק אז הבנתי עד כמה רחוק הן לקחו את זה—ועד כמה מטורפת ומעוותת הסיטואציה הזו באמת.
עמדתי שם, מחוץ לדלת, והרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ מחרמנות, זעם וקנאה. הזין שלי פעם בכאב בלתי נסבל, והמחשבה היחידה שנותרה בי הייתה ברורה וחדה מתמיד: אני חייב לשלוט בענבר באותו אופן מעוות ואכזרי, לא משנה מה המחיר שיהיה עליי לשלם על כך.
עמדתי צמוד לדלת, הזין שלי עומד להתפוצץ, כשהשקט נקטע בחדות על ידי ענבר שלחשה בקול חולני ומעוות:
"נטלי, רגע אחד אחרון. את הולכת ללבוש את החוטיני שלי, ספוג במיצים שלי, אבל לפני שהוא יעלה עלייך אני רוצה שתלקקי אותו ותמצצי אותו מול העיניים שלי, כמו כלבה קטנה ומורעבת, עד שתיחנקי לגמרי מהטעם שלי."
נטלי התנשמה ברעד ילדותי ומבועת, גונחת במבוכה מוחלטת:
"אלוהים, ענבר, החוטיני שלך כולו נוטף מהמיצים שלך... אני לא מסוגלת להפסיק למצוץ אותו, אני לא מאמינה כמה הטעם שלך מטורף... עוד שנייה אני נחנקת."
"מצוין, כלבה קטנה שלי," ענבר לחשה באכזריות חולנית, "עכשיו תלבשי אותו עלייך, כשהוא ספוג לגמרי בטעם שלי וברוק שלך. תרגישי אותי נצמדת אלייך, נספגת בך עד שארגיש אותך מתחרפנת מזה."
נטלי צווחה בצווחה קטנה ומתוקה של כאב מעורב בעונג:
"פאק, ענבר, הוא כל כך רטוב ממך שהוא נדבק אליי! אני מרגישה כאילו הכוס שלך ממש נוזל לתוכי, הטעם שלך נדבק לי לגוף, אני שלך לגמרי עכשיו."
ענבר צחקה בטירוף מוחלט:
"עכשיו תורי. אני הולכת ללבוש את החוטיני התכלת התמים והקטן שלך, נטלי. אני רוצה שהוא יהיה מלא בטעם המתוק והילדותי שלך, אבל לא סתם מלא—אני רוצה שתמרחי אותו עמוק בין הרגליים שלך, תרטיבי אותו עד שתזלגי עליו, ואז תדחפי אותו לפה שלי בכוח, עד שאחנק ואבלע אותך לגמרי."
נטלי התנשפה בהיסטריה מוחלטת, נשמעת על סף איבוד הדעת:
"ענבר, זה הדבר הכי מטורף ששמעתי! פאק, אני לא מאמינה שאני ממש עושה את זה... הנה, קחי, תמצצי את הטעם הילדותי שלי מהחוטיני שלי, תחנקי עליי עד הסוף!"
שמעתי את ענבר משתנקת ונחנקת, ממלמלת בטירוף חסר גבולות:
"הטעם שלך כל כך מתוק ומופרע... אני נחנקת ממך, ועכשיו, כשהכול בתוכי, אני אלבש אותך עליי, אצמיד את הכוס הילדותי שלך לגוף שלי, וארגיש אותך כל הלילה."
הן התלבשו לאט ובאכזריות מתוקה, עוטות את החוטיני אחת של השנייה על גופן, מתנשמות ומתנשפות בטירוף מוחלט, ממלמלות ביניהן מילים מעוותות ומסוכנות על איך שהן יישארו ספוגות אחת בשנייה, לא מסוגלות עוד להיפרד.
הדלת נפתחה באיטיות מענה, ואני עמדתי שם, מתפוצץ מקנאה, מזעם ומחרמנות חסרת מעצורים, כשהן יצאו אליי, לבושות כל אחת את הטעם האסור של השנייה, ענבר מחייכת אליי בחיוך חולני, מנצח ומטורף.