שם זמני

היא נשארה לישון. בפעם הראשונה.
לא כי לא היה לה לאן ללכת, אלא כי לא רצתה ללכת ממני.
והיה בזה משהו רגוע, לא דרמטי.
כאילו הגוף שלה כבר ידע את הדרך אליי.
כאילו הלילה ההוא לא ביקש מאיתנו הבטחות, רק נוכחות. אמת.

בבוקר, כשהשמש פילסה את דרכה דרך התריסים, מצאנו את עצמנו יחד במקלחת.
אני עם הקצף על הלחיים, משלים את הטקס היומי שלי —
והיא עוקבת אחרי התנועות, שיער אסוף ברישול, עיניים חצי עצומות, חצי מרוכזות.
העור שלה עוד ספוג בחום השמיכה.

"אתה מתגלח כל יום?"
"כן," עניתי, "זה חלק מהשקט שלי."

היא נגעה בלחי שלי באצבע אחת.
"אז ככה אתה מרגיש כל בוקר?"
חייכתי. "ואת?"

היא התיישבה על שפת האמבטיה, מגבת קצרה כרוכה עליה, אוחזת קצף ביד אחת.
"גם אני. לא מסוגלת עם שיער למטה... אפילו לא קצת."
אמרה את זה כמעט כמו סוד ילדותי — מבוכה קטנה שמחפשת אישור.
"זה יפה," עניתי לה.
לא כי זה סקסי.
כי זה אומר שהיא יודעת מה היא אוהבת. מה היא לא מוכנה לסבול.
וזה, מבחינתי, הדבר הכי מחרמן שיש.

היא שתקה רגע, ואז התחילה להניח את הקצף על עצמה, בלי מבוכה.
ואני, שעמדתי מולה, התבוננתי בה, באצבעות שלה מחליקות, בכתפיים הקטנות שמתכווצות כשנוגעת בעצמה.
משהו בתוכי נע — לא רק פיזית.
אבל גם.
הרגשתי את הדם מתחיל לזרום, רק מהסיטואציה.

ואז — אני הצעתי.
לא בצחוק. לא כבדרך אגב.
במבט ישיר, קול שקט:
"את רוצה שאעזור לך?"

היא הביטה בי.
הייתה בה התלבטות קצרה, כמעט בלתי נראית.
היא חייכה חיוך קטן.
"כן. אבל בעדינות."
"ברור."

היא הסירה את המגבת.
והייתה בה תנועה — כמעט טקסית — כאילו העניקה לי גישה לא לשערות, אלא למה שהיא בדרך כלל לא נותנת לאף אחד.
עמדה זקופה, ואז הניחה רגל אחת על שפת האמבטיה.
ירך אל על. שפתיים חלקות, שיער דליל, מסודר, אך עדיין שם.
העור חם, ריח של סבון גוף, מעט פרחוני, ולמטה — ריח אחר.
לא בושם.
לא סבון.
אלא ריח שלה.
נקי, אבל עמוק. נוכח. בשרי.

מרחתי קצף לאט, בעדינות.
עם אצבעותיי, לא עם הספוג.
מעבר לשפתיים החיצוניות, סביב לשורשים, בין קפל לקפל.
היא סגרה עיניים.
נשמה עמוק.
הנחתי יד שמאל על ירכה, מרגיע אותה, מייצב אותה.
והתחלתי לגלח בימין, בזהירות.
להב אחד, חד, עם כיוון השערה.

תנועות קצרות, איטיות.
העור רעד תחתיי.
כל תזוזה גרמה לה לעצום עפעפיים חזק יותר, לנשוך שפתיים.
וכשהגעתי לקו שמתחת לעצם האגן — היא שלחה יד, אחזה בכתפי.
"לא מהר מדי," לחשה.
"אני איתך," עניתי.
והמשכתי.
קימורים רכים.

העברתי את הלהב בין הקפלים, מבלי ללחוץ.
יד שמאל שלי עדיין אוחזת בירך — לעיתים מחליקה מעט פנימה כדי למתוח עור, לפתוח זווית.
המפשעה שלה נפרשה מולי כמו כתב סתרים שאסור לי לטעות בפענוחו.
היא התחילה להזיז את האגן קלות, כמעט בלתי מורגש.
ולא אמרה דבר.

ידעתי שהיא מרגישה.
שהיא נדלקת.
שזה לא רק גילוח — זה סוג של מגע שונה, עמוק יותר, ממוקד, מדויק.
התחככות לא מינית אבל מאוד אירוטית.

והזין שלי — כבר היה קשה כמו אבן.
עמד בין שנינו.
והיא שמה לב.
בטח ששמה.
העין שלה ירדה לשם, ואז חזרה אליי.
אבל לא אמרה כלום.
לא חייכה.
לא גיחכה.
רק הייתה שם. נוכחת.
והמשכתי.
במלאכה.

הגעתי לשפתיים הפנימיות, גילוח נגד כיוון השערה.
שם נשמעה נשימה חדה, קטנה, מתוך הצלעות.
היא פתחה רגליים עוד קצת, שותקת.
ואני, בפעם הראשונה, עברתי עם הלהב על מקום שהוא כבר כמעט תודעה — לא רק עור.
והיא רעדה.
אבל לא התרחקה.
רק לחשה:
"אל תפספס."

בסוף, כשניגבתי אותה במגבת חמה — העור שלה היה חלק, מבריק מעט מהרטיבות, חלק יותר מעור של פנים.
היא הביטה בי בעיניים רחבות.
"אני רטובה," היא אמרה.
"זה בגלל המים?" שאלתי.
"לא רק."

היא נעמדה, צמודה אליי, בטן אל בטן, לחי ללחי.
נגעה בי בדיוק שם, לא מתוך פיתוי — אלא מתוך תודה.
מתוך זה שהייתי שם, בשבילה.
עם סכין ביד אחת, ולב פתוח ביד השנייה.