אתם כבר מכירים את לירון ואת הקשר הקסום שלי איתה. מי שלא.. ממליץ 😄 הכל כאן בתגית.
לירון הייתה יכולה להגיד את הדבר הכי גס בעולם עם פנים של ילדה ששואלת אם נשאר קורנפלקס.
זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בה.
לא רק את הגוף שלה.
לא רק את הצחוק.
לא רק את הטוסיק הקטן והחצוף שלה, או את הציצים שהיא תמיד טענה שהם “בדיוק בגודל הנכון בשביל לעשות בעיות”.
אהבתי את הדרך שבה היא לא ידעה להפריד בין בושה לסקרנות.
היא הייתה בת עשרים ושלוש, אבל לפעמים הסתכלה על הגוף שלה כאילו קיבלה אותו אתמול בדואר, בלי הוראות הפעלה, בלי אחריות, בלי שירות לקוחות.
“אני חושבת שהכוס שלי מטומטם”, אמרה לי פעם.
“הכוס שלך לא מטומטם”.
“אז למה הוא לא מסביר לי דברים?”
“כי את לא מקשיבה לו”.
היא התיישבה עליי עם התחתונים שלי עליה, כי כמובן היא גנבה אותם, רגליים משני הצדדים, השיער שלה מבולגן, הפנים שלה רציניות מדי בשביל משפט כזה.
“אני מקשיבה. הוא אומר לי בעיקר: לירון, תעשי שטויות”.
“אז הוא מאוד מדויק”.
היא נתנה לי מכה קטנה בחזה.
“אל תצחק. אני רצינית. יש בנות שיודעות. הן כזה, כאן זה עושה לי ככה, כאן זה עושה לי ככה. אני? אני רק יודעת שאני חרמנית, ואז פתאום הכול רטוב, ואז אני אומרת דברים מגעילים, ואז אתה עושה משהו ואני מתפרקת כמו מפגרת”.
“זה תיאור רפואי מרשים”.
“תסתום. אני רוצה שתלמד אותי”.
“מה?”
היא הסמיקה.
זה היה נדיר. לירון יכלה לדבר על זין, רוק, נשיכות וגמירות בלי למצמץ, אבל ברגע שהייתה צריכה לבקש משהו רך באמת, משהו שחשף אותה לא כחרמנית אלא כתינוקת שרוצה להבין את עצמה, היא הסמיקה כמו ילדה שתפסו אותה כותבת ביומן.
“את הכוס שלי”, אמרה. “תלמד אותי אותו”.
הסתכלתי עליה.
“אותו?”
“כן. הוא בן. החלטתי. יש לו אישיות של בן. עקשן, נוזל בזמן לא מתאים, עושה רעש כשהוא לא צריך, וממש חושב שהוא מנהל את הבית”.
צחקתי.
היא ניסתה להישאר רצינית ולא הצליחה.
“אני שונאת אותך”.
“תינוקת שלי”.
“אל תגיד תינוקת שלי כשאני מדברת על הכוס שלי. זה עושה לי קצר במוח”.
“זה בדיוק מה שאני אוהב בך”.
היא שתקה רגע.
ואז, בשקט יותר:
“באמת?”
“מה באמת?”
“אתה אוהב אותו? לא רק כשהוא עושה לך טוב. אותו. איך שהוא. איך שאני שם”.
המשפט יצא לה עקום.
גס ורך ביחד.
כמו לירון.
העברתי יד על הירך שלה, לא בין הרגליים עדיין. רק ירך. עור חם. צעיר. חי. היא רעדה קצת, אבל לא התרחקה.
“אני אוהב את הכוס שלך”, אמרתי. “מאוד”.
היא הסתכלה עליי כאילו בדקה אם אני צוחק.
“גם כשהוא עושה שטויות?”
“במיוחד כשהוא עושה שטויות”.
“גם כשהוא מחליט להיות ברז?”
צחקתי.
היא ניסתה להישאר רצינית, אבל לא הצליחה. החיוך שלה ברח לה מהפה.
“אל תצחק. זה נושא רגיש”.
“את זו שקראת לו ברז”.
“כי הוא ברז. ברז קטן, חצוף, בלי ועד בית. לפעמים הוא עושה מה שבא לו”.
“לפעמים אני מבקש”.
היא כיסתה את הפנים בשתי ידיים.
“אוי אלוהים. אתה באמת ביקשת. יותר מפעם אחת. אתה לא נורמלי”.
“ואת עשית”.
“כי אתה הסתכלת עליי כאילו זה לא מגעיל אותך”.
הידיים ירדו לה מהפנים לאט.
שם, מתחת לבדיחות, הייתה לירון האמיתית. התינוקת שלי. זו שיכולה להגיד את הדבר הכי גס בעולם ולפחד פתאום שלא אוהבים אותה אחרי שהוא נהיה אמיתי.
“אתה יודע מתי התאהבתי בך קצת?” שאלה.
“כשנשכתי אותך?”
“לא”.
“כשאמרת שהכוס שלך צריך תעודה?”
“גם לא. למרות שזה היה רגע חשוב במערכת החינוך”.
“אז מתי?”
היא הסתכלה למטה, אל הגוף שלה, ואז אליי.
“כששתית ממני”.
שקט.
היא אמרה את זה מהר, כאילו אם תגיד לאט מדי, זה יהיה חשוף מדי.
“לא בגלל שזה היה סוטה”, הוסיפה מיד. “טוב, גם בגלל שזה היה סוטה. ברור. אני לא מתכחשת למחלקה הזאת. אבל לא בגלל זה באמת”.
“אז בגלל מה?”
“בגלל שלא עשית פרצוף”.
“לירון”.
“לא. תקשיב. אני עמדתי שם, עם הכוס שלי פתוח, רטוב, מבולבל, עושה עליך פיפי כי ביקשת ממני, ואני הייתי בטוחה שבשנייה שזה יהיה אמיתי, אתה תצחק עליי אחרת. לא צחוק שלנו. צחוק של גבר שפתאום קיבל יותר מדי ממני”.
היא בלעה רוק.
“ואתה לא. אתה פשוט נשארת. כאילו גם זה אני. כאילו זה לא עושה אותי פחות יפה. כאילו הכוס שלי יכול להיות רטוב, חרמן, מצחיק, מלוכלך, פיפי, רוק, הכול, ועדיין להיות משהו שאתה אוהב”.
“כי זה נכון”.
היא נשכה את השפה.
“אתה מבין כמה זה דפוק?”
“שאני אוהב את כולך?”
“שאני התאהבתי בך כי נתת לכוס שלי להשתין עליך ולא נבהלת”.
“זה באמת ניסוח לאירוע משפחתי”.
היא פרצה בצחוק.
צחוק לירוני. ילדי, גס, משוחרר מדי. ואז מיד הסתכלה עליי במבט רציני שוב.
“אבל באמת”.
“אני יודע”.
“לא, אתה לא יודע. בנים אוהבים להגיד שהם אוהבים כוס. אבל בדרך כלל הם מתכוונים לכוס יפה. כוס נקי. כוס שעושה להם טוב ולא מביך אותם. אתה אהבת אותו גם כשהוא נהיה לא מנומס”.
“הוא אף פעם לא היה מנומס”.
“נכון”, אמרה בגאווה קטנה. “הוא שלי”.
“שלך”.
“וגם קצת שלך”.
“רק כשאת נותנת”.
היא שתקה.
זה עשה לה משהו.
“תגיד את זה שוב”.
“רק כשאת נותנת”.
היא התקרבה אליי, עם העיניים הכי רכות והפה הכי מלוכלך בעולם.
“אז היום אני נותנת לך ללמוד אותו. אבל לא רק את החלקים היפים שלו”.
“אני לא רוצה רק את החלקים היפים”.
“אני יודעת. זאת הבעיה איתך”.
“בעיה טובה?”
“בעיה שמרטיבה אותי”.
היא אמרה את זה בלי בושה, ואז נבהלה מזה שאין לה בושה.
“שיט. ראית? אין לי מחסום לפה”.
“אני אוהב גם את הפה שלך”.
“הפה שלי מסוכן. הכוס שלי עוד יותר. ושניהם כנראה צריכים השגחה”.
“אני כאן”.
היא חייכה.
“אז תשגיח, תינוק שלי”.
“תינוקת שלי”, תיקנתי.
“לא כשאתה מדבר עם הכוס שלי. מולו אתה נותן כבוד”.
צחקתי.
היא נשכבה אחורה, פתחה קצת את הרגליים, והסתכלה עליי במבט חצי מתוק, חצי גס, כולו לירון.
“יאללה”, אמרה. “תלמד אותי למה הברז הקטן שלי מתאהב באנשים שמקשיבים לו”.
לא הורדתי לה את התחתונים מיד.
זה היה חשוב.
לירון רצתה מהר. הגוף שלה תמיד רצה מהר. הפה שלה רצה גס, עכשיו, עוד, למה אתה איטי, מה אתה עושה, למה אני נרטבת מזה. אבל מה שהיא ביקשה באמת לא היה מהר.
היא ביקשה לדעת.
אז השארתי אותה עם התחתונים.
העברתי אצבע אחת מעל הבד, בעדינות, לאורך המקום שבו כבר התחיל להכהות.
היא עצמה עיניים.
“לא שם ישר”, מלמלתי.
“אבל שם מעניין”.
“בדיוק בגלל זה לא ישר”.
“אתה מעצבן”.
“את לומדת”.
“אני תלמידה גרועה”.
“את תלמידה חרמנית”.
“זה נכון”.
היא אמרה את זה מיד, בלי טיפת הגנה.
וזה היה חמוד כל כך שכמעט נשכתי אותה.
העברתי את היד על הבטן שלה, על הצלעות, על השדיים דרך החולצה. היא נשמה עמוק יותר. הגוף שלה התחיל להיות פחות בדיחה. פחות לירון שמדברת כדי לא להרגיש. יותר לירון שמרגישה לפני שהיא מספיקה לדבר.
“את צריכה להיות ממש חרמנית לפני שמחפשים בפנים”, אמרתי.
“אני כבר חרמנית”.
“לא מספיק”.
היא פתחה עיניים.
“סליחה? הכוס שלי כרגע ברמת אירוע לאומי”.
“עוד”.
“אתה מתנשא על הכוס שלי?”
“אני מכבד אותו. לכן אני לא ממהר אליו”.
היא שתקה.
זה עשה לה משהו.
ראיתי.
לירון הייתה רגילה שרוצים ממנה. שהיא מדליקה. שהיא מחרפנת. שהיא “יותר מדי”. אבל כשמישהו לא מיהר לקחת, אלא כאילו חיכה שהגוף שלה ייפתח באמת, היא נהייתה פתאום שקטה.
“זה מוזר”, אמרה.
“מה?”
“שאתה מתייחס אליו יפה”.
“אליו?”
“כן. לכוס שלי. כאילו הוא לא רק חור”.
המשפט יצא לה גס, אבל העיניים שלה היו רכות.
“הוא לא”.
היא הסתכלה עליי.
“אז מה הוא?”
הנחתי את כף היד שלי עליה, מעל הבד, בלי תנועה.
“מקום”.
היא נשמה.
“איזה מקום?”
“שלך. שאני מקבל לבקר בו רק כשאת פותחת לי”.
היא ניסתה לצחוק.
לא הצליחה.
“פאק”, אמרה בשקט. “זה ממש לא הוגן לדבר ככה כשאתה מחזיק לי שם”.
“את ביקשת ללמוד”.
“לא ביקשתי פילוסופיה עם אצבעות”.
“זה בא בחבילה”.
היא צחקה סוף סוף, ואז נאנחה כי האגודל שלי לחץ קצת יותר.
שם.
לא חזק.
רק מספיק.
“אוי”.
“כאן?”
“לא יודעת”.
“לא לענות מהר. תרגישי”.
“אני מרגישה”.
“מה?”
“שאני רוצה שתוריד לי כבר”.
“אז תגידי”.
היא הסתכלה עליי, חצי עצבנית, חצי נמסה.
“תוריד לי כבר את התחתונים, יא חרא עדין”.
הורדתי.
לאט.
התחתונים החליקו מהירכיים שלה, והיא נשארה מולי פתוחה, רטובה, חמה, קצת נבוכה למרות שכל הפה שלה היה מלא לכלוך.
“אל תסתכל יותר מדי”, אמרה מיד.
“אני מסתכל כמה שאני רוצה”.
“שחצן”.
“שלך”.
היא נשכה את השפה.
“זה עובד עליי יותר מדי”.
“אני יודע”.
“תמות”.
פתחתי אותה באצבעות לאט, לא כדי לחשוף. כדי להרגיע. כדי לתת לגוף שלה להבין שאין כאן מבחן. הכוס שלה היה חם מאוד, רטוב כבר, אבל עדיין דרוך. לא סגור. לא מפחד. פשוט מחכה להבין מה עומד לקרות.
“את נושמת מהר”, אמרתי.
“כי אתה מסתכל לי על הכוס כאילו הוא כתב ספר”.
“הוא כתב”.
“איזה?”
“ספר הוראות לאיך לשבור אותי”.
היא חייכה.
“אז תקרא פרק”.
הכנסתי אצבע אחת.
לא עמוק.
היא נאנחה מיד, ואז כעסה על עצמה שנאנחה מיד.
“אל תגידי כלום”, אמרתי.
“לא אמרתי”.
“הגוף שלך אמר”.
“הוא מלשין”.
“מאוד”.
הזזתי את האצבע לאט, קודם כמו בדיקה של חום. לא חיפוש. לא טכניקה. רק נוכחות. לירון השעינה את הראש אחורה, אבל העיניים שלה נשארו פתוחות. היא רצתה לראות אותי לומד אותה.
“יש מקום אחד קדימה”, אמרתי. “לא עמוק. לא בסוף. פה”.
“מה פה?”
“נראה”.
“מה זאת אומרת נראה?”
“הגוף שלך יגיד”.
“הוא מדבר שטויות”.
“אז נקשיב לשטויות”.
כופפתי את האצבע קדימה, אל הצד שלה שקרוב לבטן, לא עמוק מדי. לא חיפשתי רחוק. חיפשתי נכון.
בהתחלה היא עשתה פרצוף.
“זה מוזר”.
“מוזר טוב או מוזר לא?”
“מוזר כאילו הגוף שלי לא החליט אם זה וואו או פאדיחה בדרך”.
“אז לא נבהלים מזה”.
“קל לך להגיד. זה לא הגוף שלך שעושה ועדת חקירה באמצע”.
“מה את מרגישה?”
“כאילו הגוף שלי עומד לפתוח משהו שאני לא יודעת לתת לו שם”.
“אז לא ניתן לזה שם עדיין”.
היא הסתכלה עליי.
“ואם הוא יעשה משהו מביך?”
“אז הוא יעשה משהו מביך איתי”.
היא נשמה.
“זה אמור להרגיע אותי?”
“כן”.
“זה מרגיע. וזה מחרמן. וזה ממש לא עוזר לי להישאר מכובדת”.
“את לא פה כדי להיות מכובדת”.
“נכון”, אמרה. “אני פה כדי לגלות למה הכוס שלי עושה לי פרצופים מבפנים”.
זה עצר גם אותי.
האצבע שלי נשארה במקום. לא זזה. רק לחץ קטן, רך, קדימה. הכוס שלה התכווץ סביבי לרגע, ואז הרפה.
“זה לא כאב”, אמרה.
“יופי”.
“זה פשוט... מוזר. כאילו הגוף שלי רוצה לפתוח דלת ואני לא יודעת אם מאחוריה יש חדר או בעיה”.
“אז לא פותחים בכוח”.
“אתה ממש מעצבן כשאתה טוב בזה”.
“אני לא טוב בזה. אני טוב בך”.
היא נשכה אותי בכתף.
קצר.
לא עונש.
הצלה.
“אל תהיה מתוק מדי. זה הורס לי את הפורנו”.
“את הפורנו שלך צריך לפעמים לחבק”.
“מגעיל. נכון. תמשיך”.
המשכתי.
לא עמוק. לא מהר. רק אותה נקודה קדימה, עם קצת יותר לחץ, ואז פחות. תנועה קטנה, כמו קריאה באותיות קטנות. לירון הייתה שקטה באופן לא רגיל. השקט שלה היה יותר גס מהדיבורים שלה. כי כל הגוף שלה דיבר במקום הפה.
הירכיים נפתחו עוד קצת.
האגן שלה זז אליי בלי שהיא שמה לב.
הכוס שלה נעשה רטוב יותר, חם יותר, כאילו המקום הזה צריך זמן כדי להתעורר, ואז כשהוא מתעורר, הוא כבר לא שואל אותה.
“שם”, היא אמרה פתאום.
“כאן?”
“אל תשאל. אם אתה שואל אני מתחילה לחשוב”.
“אז מה?”
“אז אני אהרוס”.
“את לא הורסת”.
“אני כן. אני מדברת. אני צוחקת. אני אומרת דברים דוחים. אני עושה כאילו אני לא נבהלת. אל תיתן לי לעשות את זה עכשיו”.
אז לא נתתי.
הוספתי אצבע שנייה.
היא נשמה חד.
“יותר מדי?”
“לא. רגע. רגע. תישאר”.
נשארתי.
שתי אצבעות בתוכה, כפופות מעט קדימה, לא עמוק. האגודל שלי נח בחוץ, על הדגדגן, לא לחץ עדיין. רק היה שם. כאילו גם הוא מחכה שהכוס שלה יסכים לשיעור.
“זה המקום?” שאלה.
“את תגידי לי”.
“זה הג׳י הזה?”
“יכול להיות”.
“איזה תשובה מעצבנת”.
“אני לא רוצה שתחשבי על שם. אני רוצה שתרגישי”.
“אבל אני רוצה לדעת מה קורה לי. אני לא אוהבת שהכוס שלי מקבל השכלה לפניי”.
“אז בינתיים נקרא לזה המקום שעושה לך פרצופים מבפנים”.
היא צחקה.
“הרבה יותר מדויק מג׳י”.
ואז הגוף שלה ענה.
לא גמירה. עדיין לא.
משהו אחר.
גל קטן, פנימי. הכוס שלה התכווץ סביב האצבעות, אבל לא כמו קודם. לא אחיזה של משחק. יותר כמו התעוררות. היא נבהלה מזה. היד שלה תפסה לי את הזרוע.
“רגע”.
עצרתי.
“להוציא?”
“לא”.
“להישאר?”
“כן”.
“לדבר?”
“לא”.
שתקתי.
היא עצמה עיניים. הפה שלה נפתח. לא גס עכשיו. לא חמוד. פתוח כמו מישהי שמנסה לא לפחד מרגש שמגיע מהגוף.
ואז היא אמרה, כמעט בלחש:
“אני מרגישה אותך במקום שאני לא מכירה”.
לא עניתי.
לא הייתי צריך.
היד השנייה שלי עלתה אל החזה שלה. לא תפסתי חזק. רק החזקתי שד אחד בכף היד, אגודל על הפטמה. היא רעדה. התשובה מבפנים הגיעה מיד. הכוס שלה נסגר עליי.
“אוי”, אמרה.
“מה?”
“הוא ענה”.
“כן”.
“הכוס שלי ענה לציץ שלי”.
“כן”.
היא פתחה עיניים.
“זה הדבר הכי מטומטם והכי חמוד שקרה לי”.
“הגוף שלך מחובר לעצמו”.
“הגוף שלי חרמן ומביך”.
“גם”.
היא צחקה, ואז הצחוק התהפך לנשימה אחרת כשהאגודל שלי התחיל ללחוץ על הדגדגן מבחוץ, לאט, באותו זמן שהאצבעות שלי נשארו בפנים על המקום הקדמי.
שם היא כבר לא הייתה קלולס.
לא בדיוק.
היא לא ידעה להסביר, אבל הגוף שלה ידע.
“זה יותר מדי”, אמרה.
“להפסיק?”
“לא. למה אתה תמיד שואל שאלות קשות?”
“כי את חשובה לי”.
היא קפאה.
הכוס שלה התכווץ חזק סביב האצבעות שלי.
“אל תגיד דברים כאלה כשאתה בתוך הכוס שלי”.
“למה?”
“כי אז זה נכנס עמוק יותר”.
שקט.
שם היא הייתה הכי לירון.
גסה.
מצחיקה.
נבוכה.
פתאום מדויקת עד כאב.
המשכתי לאט. האגודל על הדגדגן מבחוץ. שתי אצבעות בפנים. לא יותר חזק. יותר נכון. לא מחפש רחוק. מחפש את המקום שבו היא מפסיקה להעמיד פנים שהגוף שלה לא מבין.
“התחושה הזאת חזרה”, אמרה.
“איזו?”
היא הסתכלה עליי, ואז צחקה צחוק קטן ומבוהל.
“התחושה של הפיפי. אבל לא כמו כשאני עושה עליך כי אתה חולה בראש ומבקש. אחרת. כאילו זה בא מבפנים עם חרמנות, לא מהשלפוחית עם החלטות גרועות”.
“אז לא נבהלים ממנה”.
“קל לך להגיד. זה לא הגוף שלך שעושה ועדת חקירה באמצע”.
“מה את מרגישה?”
“כאילו הגוף שלי עומד לפתוח משהו שאני לא יודעת לתת לו שם”.
“אז לא ניתן לזה שם עדיין”.
היא הסתכלה עליי.
“ואם הוא יעשה משהו מביך?”
“אז הוא יעשה משהו מביך איתי”.
היא נשמה.
“זה אמור להרגיע אותי?”
“כן”.
“זה מרגיע. וזה מחרמן. וזה ממש לא עוזר לי להישאר מכובדת”.
“את לא פה כדי להיות מכובדת”.
“נכון”, אמרה. “אני פה כדי לגלות למה הכוס שלי עושה לי פרצופים מבפנים”.
היא צחקה.
ואז כמעט בכתה.
לא ממש. רק העיניים.
“אתה ממש חמוד אליי”.
“אני אוהב אותך”.
היא נשכה את השפה.
“אני יודעת”.
“לא. אני אוהב גם את זה. את החלק שמפחד. את החלק שאומר דברים מגעילים כדי לא לבכות. את החלק שלא יודע אם הוא עומד לגמור או לברוח מהגוף של עצמו”.
“אני שונאת שאתה מכיר אותי”.
“לא נכון”.
“לא נכון”.
ואז היא גמרה.
לא כמו בדרך כלל.
לא גמירה של רעש, צחוק, “פאק, מה עשית לי”, בעיטה קטנה בירך שלי, נשיכה, בריחה לתוך בדיחה.
זו הייתה גמירה שהתחילה קדימה, מתחת לאצבעות שלי, במקום שהערתי לה לאט. משם היא התפשטה פנימה. הכוס שלה נסגר עליי, לא פעם אחת, אלא בגלים. האגודל שלי נשאר על הדגדגן, והגוף שלה עבד סביב שניהם. בפנים. בחוץ. חזה. בטן. ירכיים. הכול פתאום היה אותו משפט.
היא לא צעקה.
היא אמרה:
“אוי לא”.
כאילו הגוף שלה עשה משהו שלא קיבל אישור.
ואז:
“אוי כן”.
כאילו כבר לא היה טעם להעמיד פנים.
הירכיים שלה רעדו. האגן שלה עלה אל היד שלי. הכוס שלה נעשה חם יותר, רטוב יותר, מתכווץ סביב האצבעות שלי כאילו הוא מנסה להחזיק את המקום הזה פתוח ולא לתת לי ללכת.
“תישאר”, לחשה.
“אני פה”.
“לא. שם. אל תזוז משם”.
נשארתי.
הגל השני היה עמוק יותר.
לא חזק יותר.
עמוק יותר.
היא פתחה את העיניים באמצע, הסתכלה עליי בפחד קטן ומתוק, ואמרה:
“זה אני עושה?”
“כן”.
“אני?”
“כן, תינוקת שלי”.
היא התחילה לצחוק בתוך הגמירה.
צחוק שבור, רטוב, ילדי, בלתי אפשרי.
“הכוס שלי יודע לעשות קסמים ואני לא ידעתי?”
“ידע. חיכה שתפסיקי לצעוק עליו”.
“אני לא צועקת עליו”.
“את קוראת לו מטומטם”.
“כי הוא מטומטם”.
עוד כיווץ.
היא נאנחה.
“טוב, הוא גאון. אל תגיד לו”.
לאט לאט זה ירד.
הוצאתי את האצבעות רק כשהיא הרפתה. לא לפני.
היא תפסה לי את היד.
“רגע”.
“מה?”
היא הסתכלה על האצבעות שלי.
רטובות ממנה.
יותר מדי רטובות בשביל שהיא תמשיך לדבר יפה.
“תן לי”.
הבאתי אותן אל הפה שלה.
היא לקחה אותן בלי בושה. ליקקה. מצצה. עשתה פרצוף של ילדה שטועמת משהו ואומרת לעצמה שהיא לא בטוחה אם זה מגעיל או מושלם.
“אני טעימה”, אמרה.
“מאוד”.
“זה דוחה להגיד על עצמך?”
“לא איתך”.
“יופי. כי אני טעימה”.
“אמרתי”.
“לא. אני אומרת. הכוס שלי עבר שיעור, מגיע לו תעודה”.
צחקתי.
היא התיישבה עליי פתאום, עדיין רועדת קצת, עדיין פתוחה, עדיין מבריקה.
“עכשיו אתה”.
“מה אני?”
“עכשיו תלמד אותי איך זה מרגיש כשזה עם הזין שלך. אבל אל תהיה חמור. לא עמוק ישר. המקום הזה, שם. כמו שעשית”.
“את רוצה לנסות?”
היא הנהנה.
ואז הוסיפה מיד:
“אבל אם אני נבהלת מהתחושה, אתה לא צוחק”.
“לא צוחק”.
“ואם אני אומרת דברים דוחים?”
“אני כן צוחק”.
“טוב. זה הוגן”.
היא החזיקה אותי, כיוונה אותי אליה. לא כדי להוכיח משהו. לא כדי לבדוק זיכרון. לירון הייתה סקרנית. חרמנית. קצת מפוחדת. קצת גאה בעצמה. התינוקת שלי, עם פה מלוכלך ועם גוף שגילה הרגע שיש לו חדר נוסף בבית.
היא לא הורידה את עצמה עד הסוף.
רק מעט.
“ככה?”
“תזוויתי קצת קדימה”.
“תזוויתי זו מילה של מדריך יוגה סוטה”.
“אז תזוזי קצת אליי”.
היא זזה.
הראש שלי נגע במקום אחר.
היא קפאה.
“אוי”.
“שם?”
“לא יודעת. תישאר”.
נשארתי.
היא זזה כמעט בלי לזוז. לא רכיבה. לא קצב. שפשוף קטן, קדמי, מדויק. כל פעם שירדה יותר מדי, איבדנו את המקום והיא עשתה פרצוף עצבני.
“לא שם. חזור”.
“את אומרת לי חזור כאילו אני ווייז”.
“אתה ווייז של הכוס שלי עכשיו. קבל תפקיד בכבוד”.
מצאנו שוב.
היא נשמה.
“זה”.
“כן?”
“כן. אל תזוז כמו גבר. תזוז כמו אצבע”.
כמעט גמרתי מהמשפט.
“לירון”.
“מה? זה נכון. גברים ישר רוצים להיכנס עד הסוף ולהוכיח שהם בנו רכבת. לא. פה. קטן. נכון. מעצבן. אלוהים, זה טוב”.
היא התחילה לנוע.
קטן.
קדימה.
אחורה.
לא עמוק.
לא מהר.
הכוס שלה נפתח סביבי אחרת. לא סביב כל הגודל. סביב הראש. סביב הזווית. סביב הלחץ. הוא היה רטוב, חם, מגורה עד כדי כך שכל תנועה קטנה הרגישה גדולה מדי.
היא הבינה מהר מאוד שהעומק גונב לה את זה. שברגע שהיא לוקחת אותי יותר מדי פנימה, המקום נעלם. כשהיא נשארת קרובה לקצה, בזווית הנכונה, הגוף שלה מתחיל לדבר.
היא החזיקה לי בכתפיים.
“אני מבינה”.
“מה?”
“למה לפעמים עמוק זה לא העניין”.
“כן”.
“אבל גם עמוק זה כן העניין”.
“גם”.
“יש לכוס שלי שתי מחלקות”.
“לפחות”.
“הג׳י הזה אומר וואו”, אמרה. “והאיי, העמוק יותר, אומר תיזהר”.
“ואת?”
היא הסתכלה עליי.
“אני אומרת תמשיך”.
אז המשכתי.
לא כמו זיון רגיל.
כמו שיעור שבו שנינו נכשלים בכבוד.
היא צחקה, נאנחה, קיללה אותי, קראה לעצמה תינוקת חכמה, אמרה שהכוס שלה צריך מדליה, ואז פתאום השתתקה כשהמקום הזה שוב התחיל לבנות בה גל.
הפעם עם הזין שלי.
“אל תיכנס עמוק”, אמרה.
“אני לא”.
“אל תצא”.
“אני לא”.
“אל תגמור לפני שאני מבינה מה זה”.
“אני משתדל”.
“תשתדל יותר, יא יפה ומסוכן”.
היא כיווצה סביבי.
לא כמו משחק.
יותר כמו שאלה שהגוף שלה שואל את שלי.
ואז עוד אחת.
ועוד.
“זה מתחיל שוב”, אמרה.
“אני יודע”.
“אל תגיד שאתה יודע. זה שלי”.
“שלך”.
“לא, תגיד”.
“זה שלך”.
היא נשמה.
העיניים שלה נהיו רטובות.
“אני אוהבת כשאתה אוהב אותו”.
“את הכוס שלך?”
“כן”.
“אני אוהב אותו”.
“גם כשהוא קלולס?”
“בעיקר”.
“גם כשהוא עושה לי פאדיחות?”
“גם”.
“גם כשהוא מתנהג כמו איבר בלי השכלה?”
“בעיקר”.
“גם כשהוא נפתח יותר מדי מהר?”
“כן”.
“גם כשהוא אומר לך להישאר?”
“כן”.
היא רכנה אליי, נשכה לי את השפה, ואז לחשה לתוך הפה שלי:
“אז תישאר. ותן לו ללמוד אותך”.
היא גמרה שוב.
קטן יותר בהתחלה. אחר כך לא קטן בכלל.
הכוס שלה התכווץ סביב הראש שלי, החזיק, שחרר, חזר, והפעם היא לא נבהלה. היא הסתכלה עליי כל הזמן, כאילו רוצה לראות את הרגע שבו הגוף שלה עושה לי משהו שהיא מבינה סוף סוף.
“זה אני”, אמרה.
“כן”.
“אני עושה לך את זה”.
“כן”.
“הכוס שלי עושה לך את זה”.
“כן”.
היא חייכה.
החיוך הכי לירון בעולם.
“ידעתי שהוא לא מטומטם”.
ואז נשכה אותי.
כי כנראה, גם כשהכוס שלה למד לדבר, הפה שלה לא היה מוכן לוותר על המילה האחרונה.
וזה מה שהיא שלחה לי בצהרי היום שאחרי, כשהייתי בעבודה: