אני מוצאת את עצמי שוב כותבת על כאב.
אני לא ממש יודעת מה מגדיר מזוכיסטית, אני יודעת רק שכאב מביא לי הנאה , הנאה שמתסבכת אותי מאוד...
ולדעת האנשים שהתנסו איתי בלהכאיב לי בדרכים שונות, אני לגמרי מזוכיסטית.
הכאב הזה, משחרר אותי.
זה כל מה שאני יודעת..
ואין לי מילים להסביר כמה המילה -שחרור- היא ביג דיל בשבילי.
אני גומרת מהכאב, לא בהשפרצות ולא באורגזמות המוכרות, אלה המוח שלי גומר.
ואני מוצאת את עצמי מאוד מתקשה, כי כשאני נהנת מהכאב ומרגישה את השחרור הזה אני יודעת שאני אחייה את החיים בסבל, כי רק מהסבל והכאב העמוק אני מרגישה את החיים.
RATHER FILL PAIN THEN NOTHING AT ALL?
ואני חושבת, וחושבת ומנסה ללמוד ולהמשיך מהנסיון שיש לי ומהחוויות שעיצבו אותי, וכרגע המסקנה המפחידה זה שיש מצב (לא בטוחה בזה אבל!) שאני מזוכיסטית פיזית ונפשית!
הכאב
הבכי
היגון
התהום
השבירה
השיגעון
הבלבול
החור השחור הענקי הזה שאני קוראת לו נפש ניזון מזה.
אני רק רוצה להישבר
ואני לא מרשה לעצמי כי אין מי שיכול להחזיק אותי מספיק חזק כדי שאני אוכל להישבר בידיו ולהרגיש שלמה