אני לא יכולה לשכוח בכלל, אז המילה "זיכרון" לא באמת רלוונטית כאן.
זה צרוב לי בבשר, הגוף והנפש מסומנים יותר ממה שכל שולטי העולם גם יחד יוכלו לעולל לגוף שלי , אפילו בשימוש בשוטים הכי מאיימים שלהם..
זה צרוב לי בנפש
בעיניים
בעצבים
בכל פעימה הלב שולח אותות לכל חלקי הגוף עד שזרם הדם שוב מחזיר את זה ללב וככה הלאה...
אני לא צריכה יום כדי להיזכר, בהתחלה התפללתי בכלל ליום אחד שבו אני אוכל לשכוח.
היום, אני חושבת אחרת.
מסתכלת למעלה בצפירה שאני עומדת בה רק כדי לכבד אחרים, ואומרת לעצמי שכל השמיים מלאים בכאב, הכאב הלא אנושי הזה שמפרק ביום יום כל כך הרבה חיים .
יש דברים שהמוח לא מסוגל לקלוט
ואני גם לא מסוגלת לכתוב
עם כל הרצון, אני פשוט לא יודעת איך לנסח את זה בצורה שאפשר להבין
כי פשוט לא יהיה בדבריי הגיון
מעניין אם שומעים את הזעקות שלי לשמיים המדממים לפעמים
מעניין אם לפחות הם יכולים להבין אותי קצת
אולי יום יבוא ואני אקבל הסבר
אולי לא
