אני מנסה לישון אבל הערב מלא מחשבות שלא נותנות לי לנוח.. אז אני יוצאת מהמיטה וממלאת לי כוס משקה שחור (חצי כוס וודקה וחצי כוס קולה) ונכנסת לצ'אט בכלוב, כשאני אפילו לא בטוחה למה.
אין הרבה אנשים בשעה הזאת, אז אתה שם לב שהתחברתי ושולח לי הודעה "ערב טוב ילדונת, נכנסתי לבלוג שלך ואני מודה לך שנתת הצצה כזאת לעולמך הפנימי.. אני אשמח לנסות להכיר יותר ממך".
כמובן שאני קודם כל נכנסת לפרופיל שלו לבדוק מי הוא, בראש שלי בטח גרוש עם נכדים בן 60 ומחפש כלבה.. אבל אני מופתעת לגלות שהפרופיל מושקע, הוא מדבר שם בכנות ופתיחות לב על הצורך שלו להכאיב, לשייך אליו מישהי, ועל החשיבות של זה בעיניו.
הוא גם מציין שהוא בן 29 מהמרכז, עובד בהייטק ומתאמן (פרטים חשובים בכלוב).
אז אני רושמת לו חזרה "מה אהבת בבלוג שלי?"
הוא מציין כמה פוסטים ספציפיים, דווקא אלו שהתביישתי בהם יחסית כי נכתבו ממצוקה, והוא מוצא במילים שלו את הדרך להרים אותי מהמקומות האלה והדברים שרשמתי.
שמחתי לקבל ממנו תמונות ולשלוח את שלי, קיבלתי מחמאות בתמורה :)
"אני לא מאמין שיש אישה כמוך בכלוב" הוא אמר לי, ואני לוקחת הכל בפרופורציה ויודעת שהוא פשוט סולל את דרכו, אבל לא מצליחה להדוף את החמימות שזה עושה לי בלב, זונת צומי שכמותי חח.
כשהגיע הסופש' שחיכיתי לו כל כך, התרגשתי מהפגישה איתו, ניסיתי לתת את כולי במראה של נשלטת לתפארת.. בחרתי תחתונים וחזייה תואמים, שחורים כמובן על עורי הלבן, שמלה סגולה עם מחשוף וכמובן שמיני עם נגיעות תחרה, צבע עדין לשפתיים ואייליינר חתולי שחור שמדגיש את התשוקה בעיניים שלי.
זה כבר יסתיר את הפרפרים שיש לי בבטן נכון?
הייתי מוכנה כבר חצי שעה לפני שקבענו שהוא יבוא לאסוף אותי.
נכנסתי לרכב שלו, בוחנת את המבט שלו בוחן אותי, תוהה לעצמי איך אנשים נראים כל כך שונה בתמונות מאשר במציאות? זה מדהים אותי כל פעם מחדש, והוא ממש לא הראשון שפגשתי מהאתר..
אבל השיחות איתו והחיבור, הוא מיוחד בהחלט, סוף סוף בנאדם שמבין את הצרכים שלי.. אחד שרוצה להרגיש אותי מבפנים, אבל באמת מבפנים, לא רק את הכוס מבפנים, אנשים כאלה זה מצרך יקר בזמנינו.
השיחה איתו זרמה, נפתחתי קצת וסיפרתי לו בקצרה על כך שנפגעתי, מהחיים ומגברים.. ואולי זאת אני שפוגעת בעצמי בכלל?
הוא הסתכל לי עמוק בעיניים שמנסות לשדר לו נחישות, ובכך הוא גורם לי לדמוע, החוויות שעברתי רצות בי כמו חזיונות ולרגע אני לא פה..והוא כאילו צופה בהם מבעד לעיניים שלי.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומשכנעת את עצמי לא להיות מוזרה ולא להבריח אותו, עד שמצאתי מישהו כזה..אני לא יכולה לפשל ככה.
חלקנו ותיאמנו ציפיות לגבי מה שאנחנו מחפשים, ולקראת סוף הערב הוא ביקש שאני אכין לו קפה לדרך חזור.
נכנסו אלי לדירה, אני מחממת קומקום ומדליקה סיגריה, הוא מסביר לי איך הוא אוהב את הקפה שלו, מוריד נעליים ומתיישב בסלון בנוחות.
הכנתי לו את הקפה כמו שהוא ביקש, אני מניחה לו את הכוס ביד והוא מניח אותה ישר על השולחן בלי ללגום ממנו אפילו ומורה לי לשבת לידו..
ידו מלטפת אותי, ואני מתחילה להרגיש לא בנוח, כבר הייתי בסיטואציה הזאת, אבל אין מצב שזה אותו תסריט כי הוא איכותי ומבין ששולט אמיתי יכול לשלוט רק לאחר חיבור רגשי ראשוני לפחות,הוא מבין שאני לא יכולה באמת להתמסר לו כרגע ואנחנו ממש לא בשלב הזה, הוא מרגיש לי כמו זר..אבל אני שותקת, הוא רק רצה קפה לדרך.
הוא מורה לי לעמוד מולו ולהתפשט, כאן אני מוחה! אני חוויתי את זה כבר! אני מתמלאת מעט בכעס.. הרי הסברתי לו כמה ההתמסרות היא עניין לא פשוט בשבילי, ואנחנו בקושי מכירים.. זה עניין עמוק שאמור לבוא מבפנים.
הוא שואל אותי בקול רגוע "את רוצה להיות הנשלטת שלי נכון?"
ואני עונה לו שאני עוד לא יודעת, עוד לא יכולה לדעת דבר כזה.
הוא מוריד אותי על הבירכיים ודוחף את הזין שלו לפה שלי, ואני מתנתקת, נכנסת לאוטומט, ובראש שלי אומרת לעצמי "באמת? שוב?.. אני עושה צחוק?"
אחרי דקה בערך אני עוזרת אומץ, קמה בפתאומיות ואומרת לו שיתלבש וילך מכאן מייד. הוא מסתכל עלי בהלם, מושיב אותי על הברכיים שלו "אני יודע שאת מפחדת, אבל אני באמת רוצה שאת תיהי הנשלטת שלי, אני רוצה לדאוג לך, אבל בשביל זה אני צריך את ההתמסרות שלך".
נרגעתי מעט, ואמרתי לעצמי את מה ששמעתי המוןן פעמים בכלוב, יצאת עם בחור מהכלוב, אז למה את מצפה? לנשיקת לילה טוב? הרי את כלבה והוא יודע את זה כי בגלל זה את בכלוב מלכתחילה, אז תספקי אותו כמה שיותר מהר, תיגמרי עם זה ואולי הדרך לליבו באמת תגיע משם.. תני לזה צ'אנס אולי תלמדי להתמסר אליו תוך כדי ואולי אפילו להנות? כבר את רוצה לפסול גבר שאמר שבאמת רוצה אותך בשבילו?
ואתם כבר באמצע התהליך, את לא יכולה לאכזב אותו ככה, הוא מוכן לשלוט בך.
תוך כדי שאנחנו שוכבים הוא שואל אותי "את אוהבת את זה נכון?"
ואני לא מסוגלת לעצור את עצמי מלומר "לא, אדם זר מכניס לתוכי את הזין שלו, לא מרגישה נשלטת, לא מרגישה כלום" (מנעתי מעצמי לציין שאני כן מרגישה, גועל)
הוא מתעלם וממשיך..
גומר, מתלבש, והולך..
ואני נשארת בהלם, במיטה, מסתכלת על גופי העירום במצעים שכרגע שנינו נכחנו בהם, ונגעלת.
מתחילה לחשוב בצלילות, מה קרה עכשיו?
הרי אמרתי "לא", פעמיים, גם הדגשתי בפניו לפני הפגישה שאני לא שוכבת על הדייט הראשון.. מה לעזזל? מה?
החרדה בי גוברת, אני משתגעת, אני מרגישה שבגדתי בעצמי, למה לא עמדתי על שלי כשביקשתי ממנו ללכת? למה לא העפתי אותו ממני כשאמרתי לו שאני לא רוצה שהוא יזיין אותי? אין לי עמוד שדרה? איך אני יכולה לבגוד בעצמי ככה??
אני לא יכולה להביע בכתב כאן את ההרגשה הזאת, לא ברור לי מה קרה, הכל מעורפל ואני כאילו שוקעת בתהום לבד עם עצמי ופרץ דמעות שלא נגמר.
אני מנסה לחזור למציאות, אני רק רוצה לחזור למציאות ולא להיכנס לתהום הזאת שנראת שחורה מתמיד, אז אני לוקחת את הסכין גילוח ומתחילה לחתוך, לחתוך מעט, רק כדי לחזור למציאות, להתאפס.. זה הדבר היחיד שיש לי כרגע.
או הסכין או להתאשפז.
ההיסטרייה הזאת מצליחה להיקבר עמוק בין שאר המקומות החשוכים בראש שלי, אני מדחיקה, ואני עובדת על עצמי שזה לא באמת מה שקרה, ושלמדתי מהעניין ומהטעויות ואני בדרך הנכונה למצוא את מה שאני מחפשת..רק ככה לומדים! מטעויות.
יום למחורת קיללתי אותו בהיסטריה בהודעות ובטלפון, בכיתי ולא הלכתי בכלל ללימודים, לא יכולתי לאסוף כוחות, הייתי סמרטוט, וככה כמו סמרטוט משומש שכבתי רטובה מהדמעות שלי.
אבל הרי הוא "שולט" נכון?
ואני "נשלטת"... אז זה היה סשן בדסמ'י לכל דבר.
מזל שאני פתוחה מינית עם עצמי ונותנת לפנטזיות שלי להתגשם אחת אחרי השנייה.
איזה פסיכים הונילים האלה, מפספסים את החיים היפים בגדול!
תיראו אותי לדוגמא
ואת שלל היסטוריית "הגשמת הפנטזיות" שהעולם הזה נתן לי מתנה.
