הקדמה:
כחלק מהלימודים שלי (מקצוע פרארפואי) אני עושה הכשרה מעשית, המקומות שבהם אני עושה את ההכשרה מתחלפים מידי פעם.
הסיטואציה הזאת חוזרת על עצמה עם כל מטופל כמעט, בצורה קצת שונה מטבע שוני בני האדם..
קראתי לו במספר שניתן לו, הוא נכנס לחדר, יודע למה הוא כאן אך לא יודע בדיוק מה הולך לקרות ואיך.
ואני מסתכלת עליו בעיניים שמביעות נימוס בעיקר ושואלת לשמו, הוא מסתכל עלי כאילו לא שמע מה אמרתי ואני מעלה את הטון ואומרת "שם!.." בקרות (שאני מצטערת עליה אך לא ניתן לשלוט בה לפעמים).
הוא מייד עונה לי, ומגיש לי את ערמת הטפסים שהוא הביא לפני רגע למזכירה, ואני אומרת לו שאין צורך, הכל נסרק למחשב והכרטיס לא נחוץ.
אני בוחנת את הלבוש, ורואה שיהיה צורך להפשיט אותו לגמרי עד לתחתונים.. מנסה להיות ברורה כמה שאפשר ומסבירה לו: תוריד חולצה, חגורה, מכנסיים, נעליים, ושרשרת אם יש לך. ולהישאר בתחתונים (מדגישה).
הוא מסתכל עלי אבוד, ומתחיל להתפשט, אני נהיית מובכת ומסבירה לו שיש פה חדרון ליד שבו הוא אמור להתפשט/להתלבש ולהשאיר את החפצים שלו שם.
בנתיים שהוא מתארגן אני מסדרת את החדר ככה שיתאים לבדיקה הנחוצה, בכוונה כדי שהוא ירגיש שצומת הלב שלי לא עליו.
הוא יוצא לחדר הקפוא, מובך ולא יודע לאן ללכת ומה לעשות, מחכה להוראות ממני, ואני מנסה לשדר מקצועיות..
מבקשת ממנו לשכב על המיטה ישר! ולא לזוז..
מרימה את המיטה למעלה כדי שיהיה לי נוח להזיז אותה כפי שנחוץ לי, והוא מסתכל לכל כיוון כדי לנסות להבין מה בדיוק אני עושה.
עכשיו אני פונה אליו ואומרת לו לקפל את הברכיים, להצמיד כפות רגליים, ולפשק את הברכיים (תנוחת צפרדע כזאת), הוא מפשק קלות ואני לוקחת את הברכיים שלו ומפשקת כמה שדרוש לבדיקה.
עכשיו האצבעות שלי ממששות לו את אזור המותניים (כדי שאני אמקם את הבדיקה במקום הנכון בגוף), הוא מייד קופץ ואני אומרת בקול קר וחסר סבלנות "לא לזוז" , וכאשר מצאתי את הנקודה שחיפשתי אני משאירה את האצבעות במקום ומזיזה את המיטה בהתאם.
חושבת תוך כדי על חוסר האונים שהוא מרגיש, שאני בוחנת את גופו והוא לא מורשה להגיב אפילו.
סיימתי למקם אותו, שמחה שהחלק המביך נגמר, ואז נזכרת שצריך לשים לו הגנה =/
אני מחפשת את החתיכת עופרת ומניחה לו על הביצים, בוחנת את האיזור כדי לוודא שאני לא מסתירה חלק חשוב בצילום (כדי שלא נצתרך להקרין פעמיים)... זה עדיף מרגשות האשם שיהיו לי אם אני לא אעשה את זה (אני אומרת לעצמי).
"סיימנו, התשובה אצל הרופא" אני אומרת אוטומטית מאחורי החלון זכוכית, והוא נשלח להתלבש וללכת.
בתחילת ההכשרה שלי הייתי במקום אחר, בית חולים, בלי לחשוב כל אדם (גם גבר) שביקשתי ממנו להוריד אפילו רק חולצה הבאתי לו חלוק, זה הפך לבדיחה חחח
כאשר היה צורך להוריד מכנסיים, הייתי מכסה בסדין את האדם..
במקום שבו אני עכשיו אין חלוקים ואין מצעים.. אז אני נאלצת לראות אותם נותנים לי לשלוט בסיטואציה כמה שהם מרגישים לא בנוח.. ואני מבינה אותם, זה קשה..
ילדים/מבוגרים/ערבים, והכי מביך- דתיים... גם חרדים.. זה פשוט מביך אותם לרמה של כמעט שיתוק, הם לא מסתכלים עלי ממש..
יש זקנים או חולים נפשית שלא מבינים בדיוק מה הולך, לא פעם ולא פעמיים נאלץ המלווה שלהם לעזור לי להפשיט אותם במעט כוח כי הם לא הבינו מה אני עושה ולמה, אך הבדיקה הייתה נחוצה לטובתם מן הסתם..
סך הכל העבודה שלי מעניינת ומספקת אותי מאוד, עבודה עם אנשים זאת בהחלט העבודה המועדפת עלי, ושילוב במקצוע כל כך מעניין מאתגר אותי ומפתח אותי.
נ.ב:
כשאתם עושים צילום, סתם לדוגמא צילום חזה, וכואב לכם בצד ימין אבל מבקשים מכם להיצמד ללוח עם צד שמאל, אין צורך לצלם גם מהצד השני!
זה רנטגן, הוא חודר את הגוף וזה נראה אותו דבר משני הצדדים (יש סיבה שזה לא המקום להסביר אותה למדוע בחרו דווקא לצלם מהצד הזה), הצד ה"כואב" יראה גם אם תצתלמו מימין וגם אם משמאל.
(סתם לידע כללי, אולי זה יחסוך ממני וויכוחים עם מטופלים חח)