הייתה לי שיחה מעניינת היום עם בחור שטען שאני מצוננת מתה חולה גוססת- כי אני מדחיקה דברים..
לטענתו, הצינון הגיע כתוצאה מכך שאני מעמיסה על הנפש שלי ומדחיקה דברים, לא שקטה מבפנים, וזה מתבטא פיזית כמחלה.
השיחה הייתה מאוד מעניינת, לא בטוחה שמסכימה איתו, אבל בכל מקרה לא בריא להדחיק, ואני אנסה את הגישה שלו...
הבעיה שבגלל שהדברים מודחקים אני לא באמת יודעת מה אני מדחיקה =/
אבל ניתן לזה נסיון.
כבר 2 לילות רצופים שאני נרדמת רק ב5 בבוקר וקמה ב6 וחצי,
אתמול בלילה היה לי בערך שעה וחצי- שעתיים שנתקעו בי הזכרונות ממה שהיה בחצי שנה האחרונה, וזה כ-א-ב
כשנפגשנו הייתי שבורה, שברו אותי, באמת הגעתי למצב שאם היו רואים אותי בכמה מרגעי השפל שלי היו מאשפזים אותי מייד
פחדתי, כל כך פחדתי, לא ידעתי איך לצאת מזה.
פחדתי שאני לא אצליח לצאת מזה הפעם...
אני תמיד מנסה להחזיק את הראש מעל המים, יש בי קמצוץ תקווה כזה שכמה שקשה לי, הוא עדיין נמצא שם ואני נאחזת בו לאוויר,
החלטתי להיפגש אתך למרות הכל, השיחה זרמה, זה נדיר אצלי
אתה לא הטעם שלי בשום צורה (חוץ מהגובה), וכאילו שזה לא מספיק הייתי שיכורה מתה כשפגשתי אותך
פשוט באותה המסיבה יצא שהזמינו אותי למשקאות, ומי אני שאסרב בחוסר נימוס =/
הגעת, ישבת על הבר, אני כבר התערבבתי לי במסיבה, ופתאום אתה מזהה אותי מהתמונות, למרות כל הבלאגן שהולך שם
מפה לשם (ושוב- הייתי שיכורה) איכשהו הגעתי אליך לבית, ואתה בכלל בכיוון ההפוך מהבית שלי, ויש לי ללמוד למבחן מחרתיים!
אני לא אשכח איך כל הנסיעה רק חשבתי לעצמי "פנטזי, את באמת שוב עושה את זה?? הוא לא הטעם שלך, די ללכת לכיוונים שלא מתאימים לך! היום פגשת אותו ואת בדרך לבית שלו, את יודעת ב-ד-י-ו-ק מה ילך ואיך, את יודעת בדיוק מה הוא רוצה, את באוטו שלו שיכורה"
הגענו אליך, לחצת עלי לשכב, אמרתי שאני לא רוצה, גם אתה היית שיכור מעט...
ובהכי פאדיחה שלי, ביליתי איזה חצי שעה בשירותים שלך מקיאה, ואתה, הלכת וקטפת לי לימון מהעץ בגינה, הכנת לימונדה, ובשאר הזמן החזקת לי את השיער.
ממש אהבתי את המגע שלך, את זה שלא שפטת אותי, היה לי כיף ככה כשהחזקת לי את השיער...
יום למחורת הבאת לי את האוטו שלך כי הייתה לי נסיעה מטורפת לבית והייתי חייבת ללמוד למבחן.
ושוב, שעה וחצי-שעתיים על הכביש, ואני רק חושבת לעצמי "סעמק! אני צריכה להחזיר לו את האוטו עכשיו... זה אומר שאני חייבת לראות אותו שוב".
מפה לשם, הדייט הבא שלנו (שהחזרתי לך את הרכב) הראה לי את הטוב לב שלך, יש בך הרבה תמימות, למרות שאתה חושב שלא, והרבה טוב לב..
הזמן עבר, לא רציתי להיפרד ממך... הצעת שאני אעבור לגור אצלך, ואני ניסיתי לדבר אליך בהיגיון ואמרתי לך שאם אני מעבירה את ההכשרה לאיזור מגורים שלך וניפרד, נדפקתי, כי אתה בקצה השני של הארץ ממני... אתה אמרת לי שאנחנו לא ניפרד, אני זוכרת את זה בבירור.. אמרת לי שאני מדברת שטויות.
בסוף שוכנעתי וביקשתי לעבור להכשרה ליד הבית שלך וככה עברנו לגור ביחד, תוך כדי גם עזרתי לך בדברים שהיית צריך אותי בשבילם.
היה סופש' אחד, שאמרת לי "אני יודע שלא משנה מה, הקשר הזה לא יגמר, יש כאן חיבור אמיתי, קשר אמיתי, זה אף פעם לא יגמר, זה מיוחד"
בחיים לא אמרו לי דבר כזה, ואני בנאדם נורא ריאליסטי, ולכן היה לי ספק בראש, אבל הלב הרגיש כמוך...
יש לי כל כך הרבה חוויות טובות לספר, התחברתי אליך
פאק, בחיים שלי לא אהבתי אף אחד!
אבל הייתה תקופה שראיתי איך אנחנו מתחתנים ואתה האבא של הילדים שלי.
בחיים לא הכרתי אף אחד להורים שלי! בטח לא לאבא שלי
ואתה, נסענו ביחד להכיר את המשפחה שלי
הייתה תקופה שאהבתי אותך
לא יכולתי בלעדיך
היום אני מבינה שמה שעולה מהר יורד מהר...
עם הזמן נהיית אטום אלי, הלחץ בחיים שלך השפיע עלי מאוד
אתה שונא כשאני אומרת שאני עזרתי לך, אבל אני מצטערת, עזרתי לך מאוד
עברתי לגור אצלך כי היית צריך אותי והצעתי את עצמי לעזרה בהסעות וכדומה, אני מבחינתי לא הייתי צריכה לגור אצלך, היה לי מקום משלי
לא ביקשתי ממך כלום, ההפך, כשרצית לפזר עלי כסף עצרתי אותך
הצעתי את עצמי לעזור לך! וכשזה העמיס עלי יותר מידי ולא עמדתי בקצב שלך, וביקשתי הפוגה קטנה, פתאום עלה בך הכעס הזה.. כי ה"טובה" שעשיתי לך הפכה ל"חובה" שלי, מכירים את זה?
הלוותי לך כסף, למרות שאתה לא רואה בזה משהו רציני, ורואה בזה כרגע גם כמצב שאני "חייבת" לך את הכסף הזה בכלל כי גרתי אצלך, אבל אני מצטערת, גרתי אצלך בשבילך דבר ראשון, דבר שני אתה הזמנת אותי ורצית שאני לא אלך, ודבר שלישי זה לא עובד ככה שאחרי שנגמר ביננו פתאום נזכרים ואומרים "אה גרת אצלי אז תשלמי!", אלו דברים שנקבעים מראש, כדי שאני אוכל להחליט בהתאם לתנאים.. אתה לא מזמין חבר לארוחה בבית, אוכלים ואז בסוף הארוחה כשהוא הולך דורש תשלום...
כשהלוותי לך את הכסף אמרת לי שתחזיר לי =/
אני לא אפרט עוד את העניינים הטכניים, אני רק אגיד שלימדת אותי שיעור חשוב ביותר:
שום דבר לא בא בחינם, שום דבר לא בא מטוב לב, זה יחזור אלינו בהפוכה! ואנחנו נשלם על ה-כ-ל
איך הדברים התהפכו?, היה מדהים בהתחלה, בחיים לא הרגשתי ככה, חשבתי לתקופה ארוכה שאני גם לא ארגיש ככה לאף אחד אחר אף פעם..
אימצנו כלבה ביחד, אני אוהבת אותה, ואני מצטערת אבל רוב הדמעות שלי ירדו בגללה ולא בגללך...
הפעם האחרונה שראיתי אותה זה כל כך כאב, היא לא רצתה שאני אלך והסתכלה עלי במבט כזה תמים ואוהב.. ואני פשוט סגרתי עליה את הדלת והלכתי עם המזוודות שלי. אני מרגישה כמו אמא שנטשה את הילדה שלה, ממש ככה, וזה שורף אותי!
כשהעלתי את נושא הכסף, שאגב אתה אמרת שתחזיר לי כשהלוותי לך אותו! צרחת עלי, מה זה צרחת, העלבת אותי
והכי גרוע!! זה לא הכסף עצמו, זה היחס שקיבלתי ממך אחרי כל הזמן הזה! - ואת המשפט הזה אתה פשוט לא מצליח להבין
כל מה שעבנו ביחד, כל הרגש שהיה, נעלם, וכרגע מבחינתך אני זבל אנושי.
אפשר להגיד שאני סוג של בהלם, אני לא מאמינה...
אבל פאק, למדתי כל כך הרבה.
המנוי הבריאותי של הגורה שלנו על שמי, ואני מקבלת את כל ההודעות, ומעבירה לך שצריך לעשות חיסון ככה וככה ואתה רואה את ההודעה ולא עונה.
באותם רגעים הלב שלי משופד ונשרף בגיהנום..
וזה לא מעניין אותך בכלל.
אחרי תקופה שלא היה יום שהייתי לבד, אני הכי לבד...
ואני האמת דואגת גם לך, אני לא יודעת איך אתה מסתדר, אני דואגת לעניינים של המשפחה שלך, אני כל כך דואגת לכלבה ואני יודעת שאתה לא עושה לה את החיסונים...
אולי אני אשלח הודעה פחות "טכנית" בענייני הגורה, אלא מהלב..
אבל זה רק מעלה בך עצבים
אבל אולי אני צריכה את זה כדי להוציא את המוגלה.
בכל מקרה, ההחלטה הכי טובה שעשיתי הייתה לעזוב, אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה הזאת
אני מתחרטת על כך שמשכתי את זה יותר מידי, למרות שכבר ידעתי..
תינוקת מדהימה שלי
אני מצטערת
הערה מגעילה:
מרוב דמעות ונזלת שיצאו לי בכתיבת הפוסט, יש מצב שזה יקל על הצינון שלי באמת...
