אקו היתה נמפה אלילת מים יפיפיה, חובבת חורשות וגבעות ועיקר עיסוקה משחקי יער. היא היתה אהובה על דיאנה אלת הציד, וכשזו יצאה לציד צירפה אליה את אקו. אך לאקו הייתה חולשה בולטת אחת... היא אהבה לדבר, תמיד אמרה את המילה האחרונה.
יום אחד כעסה יונו [מלכת האלים על אקו] וקיללה אותה "מעתה ואילך לשון זו לא תהיה מסוגלת לפתוח בשיחה". יום אחד ראתה הנמפה אקו את נרקיס. נרקיס היה עלם יפה תואר, ובעת שיצא לצוד בהרים היא התאהבה בו ושמרה את צעדיו. כה רצתה לצוד את לבו במתק שפתיים, אלא שלדבר נבצר ממנה בגלל הקללה שהטילה בה יוני .
על-כן חיכתה שנרקיס ידבר אליה תחילה.
פעם, כשנפרד נרקיס מחבריו קרא בקול:
"מי כאן?"
ענתה אקו "כאן?"
נרקיס היביט סביבו וכשלא ראה איש קרא "בואי!"
ואקו ענתה "בואי!"
נרקיס קרא "למה את מתחמקת ממני?"
ואקו ענתה "למה את מתחמקת ממני?"...
"הבה נתראה"...
ואקו ענתה "הבה נתראה"
וכבר נכונה הייתה ליפול על צווארו.
נרקיס בראותו אותה נרתע בצעקה, "הסתלקי!"
ואקו ענתה "לא... הסתלקי".
אך ללא הועיל הוא הלך ממנה.
ואקו הלכה אף היא אל נבכי היער להסתיר עלבונה.
וביער הייתה בריכה. מימיה צלולים ועינם כעין הכסף. העשב צמח סביבה רענן והסלעים סוככו עליה מהשמש. לכאן הזדמן העלם כשהתעייף מן הציד, והצמא דחק בו. הוא גחן לשתות ואז... ראה דמות במים, הוא הביט בדמות הנער משתאה... במחלפות השער, בלחיים העגולות, בצוואר הבהיר, בשפתיים הפשוקות שהשתקפו מן המים. חוסן ובריאות קרנו מן הדמות.
כשכולו נרגש פרש זרועותיו לחבק את הדמות היפה, אך מן המגע חמקה הדמות ונעלמה... כעבור רגע שבה שוב והקסימה.
נרקיס לא היה מסוגל לעזוב את המקום. כל מחשבותיו נעלמו ורחקו מדעתו. הוא התבונן בבבואת עצמו, דמעותיו זלגו המימה והרעידו את הבבואה, כשראה זאת הזדעק "אנא השאר! אם אינני יכול לגעת בך לפחות הנח לי להביט בך!".
נרקיס לא מש ממקומו. לאט לאט נמוגו חוסנו ויופיו שהקסימו לפנים את אקו.
אחרי שנים רבות, [כמו שמספרים תמיד באגדות], באותו מקום ממש שבו צפה נרקיס בדמותו, צמח לו פרח שתוכו צהבהב ועלי כותרתו לבנים .
(סיפור מיתולוגי עמוק מאוד, שלא נכתב על ידי)
