I'm looking at you through the glass
Don't know how much time has passed
Oh, god it feels like forever
But no one ever tells you
That forever feels like home
Sitting all alone inside your head
How do you feel? That is the question
But I forget you don't expect an easy answer
When something like a soul becomes initialized
And folded up like paper dolls and little notes
You can't expect a bit of hope
How much is real? So much to question
An epidemic of the mannequins
Contaminating everything
We thought came from the heart
It never did right from the start
Before you tell yourself
It's just a different scene
Remember it's just different from what you've seen
כשאני קוראת לך "אדוני"
אני בטוחה שאתה שם לב
שיש זכוכית עבה מאוד שמפרידה ביננו
ואני מנסה לצרוח לך את זה כדי שתשמע
כי ביקשת "אדוני"
הריאות מתכווצות בנסיון שתשמע
הגרון צורב מרוב מאמץ
הידיים מאבדות תחושה מרוב שאני מנסה לשבור את הזכוכית
בועטת בה
כל הגוף כואב
כי הגוף שלי יודע שאני מנסה לצרוח שקר
זה לא אמיתי
אז אני לא מצליחה להוציא את זה
כי אין באמת מה להוציא
אבל הכי מעניין שאתה מסתפק בלראות אותי מעבר לזכוכית מנסה לצרוח "אדוני"
ואני יודעת שאתה לא באמת שומע את זה
כי זה לא שם
So while you're outside looking in
Describing what you see
Remember what you're staring at is me