זה שבר אותי
ישבנו ביחד, והיא בוכה, היא מתאבלת על הבת שלה בידיעה שהיא לא תדע מה זה סיפוק נפשי, מה זה אושר..
אני נוטה לזלזל בה לפעמים לצערי, כי אני תמיד חושבת שהיא לא יודעת עלי כלום ולא מבינה.
ופתאום היא אומרת לי שהיא רואה שמשהו שבור בי, בנושא של הזוגיות/האינטימיות בין גבר ואישה/אהבה/איך שתבחרו לקרוא לזה...
היא רואה שאני מקולקלת, והיא מאשימה את עצמה שלא הצילה אותי בזמן..
היא הצביעה על הנקודת זמן המדויקת שמשם החלה הידרדרות רצינית אצלי, ואני בהלם איך היא רואה את זה בי. וכמה כאב זה גורם לה לדעת שהילדה הקטנה שלה תחייה לבד, כי היא מבינה שזה כאב גדול מאוד לרוב בני האדם, הבדידות.
מעבר לדברים שאני כבר לא מסוגלת להגיע אליהם בחיי, יש גם את הנמק ההולך וגדל בגופי, מזהם את הדם שזורם בעורקיי..
נמק שנגרם בגלל הפעולות שלי, הסיכונים הלא נכונים שלקחתי, והוא הורג אותי לאט לאט.. אני מרגישה אותו כל הזמן.
פעם כתבתי פה פוסט שבו אמרתי ששברתי משהו בעצמי, וכבר אי אפשר לתקן.
אני חוששת שגם זה שאני בורחת מהחארטה ההרסנית הזאת במסווה של בדסמ', אולי זה מאוחר מידי.
גם אם אני אצליח לברוח, ואני בהחלט אופטימית לגבי זה, עדיין השאריות הרעילות כבר שקעו בליבי ומאיטות אותי בכל צעד.
תהיתי לעצמי, אולי אני סתם מגזימה כשאני חושבת שהרסתי משהו בעצמי, או שהרסו בי...
אבל כשזה בא מאדם חיצוני, ועוד מאמא, מלווה בדמעות, כאב ואשמה..
אני יודעת ששנינו הולכות לסבול
ואני מצטערת שעשיתי את זה לא רק לעצמי, אלא גם לה.
"שברת שילמת"
