לרוב כשאני כותבת פוסט המילים זורמות לבד, המקום הזה הוא רק מקום לזרוק אליו, או לפרוק, או לשחרר, מה שאין לאן..
הפעם, אני כותבת ומבולבלת עם עצמי תוך כדי
אני בטוחה שאף פעם לא דמיינת שדבר כזה יקרה, ושעוד יכתבו על זה פוסט בבלוג נידח באתר של סוטים.
אני מדמיינת אותך באותו הרגע, הכל היה בשליטה זמן די קצר לפני, אבל החיים אכזריים והכל מדרדר כל כך מהר, ואפילו את לא תמיד יכולה להצליח לברוח מכדור השלג הזה שמדרדר לכיוונך ורק גדל...
במקרים האלה כולנו חסרי אונים, וגם את, מה שהופך את זה לנראה כבלתי אפשרי לשרוד.
אני לא באמת יודעת מה קרה באותו הרגע, לא יצא לי לדבר אתך על זה, רק עם הסובבים אותך, מפחד כנראה..
אבל אני מדמיינת את מה שקרה, אני רואה אותך יושבת בהתקף, לא מצליחה לנשום, העיניים מתרוצצות ולא רואות כלום, המוח בוגד בך, הגוף בוגד בך, כולם בגדו בך ואת בעצמך.
זה לא מה שדמיינת, זה לא מה שרצית, זאת לא הייתה החלטה פזיזה בן רגע, זאת הייתה החלטה שאני בטוחה שהרבה מאיתנו נתקלנו בה בחיים, וכמו במבחן אמריקאי פשוט בחרנו תשובה אחרת משלך, לפעמים בלי הרבה ביסוס...חלקנו שמחים על זה יותר וחלקנו עדיין מתמודדים עם ההחלטה הזאת.
המוח בטח רתח, הגוף לא עמד בקצב ורצה לקרוס, אני לא יודעת מה התשובה הנכונה, אני רק יודעת שאם זה קרה כנראה שהייתה לך סיבה, טובה יותר או פחות? על זה אף אחד אחר לא יכול לענות, אבל לך הייתה סיבה.
אני רואה מהצד את מה שקרה, ואני רק מתפללת לא להיכנס למצב הזה שנכנסת אליו שוב, כי זה קשה, קשה להיות ברגעים האלה, לבד, חסרת אונים, מבולבלת ובסערת רגשות שאי אפשר לתאר, ואין מי שיהיה איתך....אני מכירה את הלבד הזה למרות שאת מוקפת אנשים, אני מכירה את ההתקפים שנראה כאילו כלום לא יעביר אותם אף פעם, כאילו אי אפשר לצאת מזה...אבל פחדתי לדבר איתך על זה, ואני גם לא בטוחה שזה היה משנה.