אני לא שייכת לכאן.
לא זוכרת איך הגעתי לכאן בכלל.
וכל כמה זמן אני מחליטה להפסיק להיכנס, וכמובן שזה לא מחזיק מעמד.
לפעמים אני תוהה אם לא הייתי נחשפת לזה בגיל כל כך צעיר, אולי לא הייתי יוצאת שרוטה כזאת. ואולי השריטה מולדת ופשוט נחשפה בגיל צעיר.
ויש פה הרבה איכס, אבל משום מה אני תמיד חוזרת.
גם כשממש רע לי כאן, וגם כשמישהו/ים מוצאים לנכון להקיא עלי את כל החרמנות שאגורה בהם, וגם כשחיים בסרט שתוך יומיים של התכתבות ניפגש ל''חוויה של פעם בחיים'', וגם כשמפעילים לחץ סטייל הג'יהאד האיסלמי בחתירה לפגישה ''ידידותית לחלוטין''.
אבל יש גם את אלה, את אותם ספציפיים ושונים. כישרוניים בצורה יוצאת דופן. בלי ציניות.
אלה שגורמים לך לחשוב אחרת.
אלה שהופכים לך את הבטן.
אלה שמערערים אותך.
ולא בקטע טוב.
את חושבת אחרת, כי הם גורמים לך להרגיש מגזימה, מוציאה מפרופורציה, מנפחת. מבטלים את החששות שלך.
''מבאסת''.
הם הופכים לך את הבטן, כי הכישרון שלהם הוא לגלות את החולשות שלך. להגיע לבטן הרכה רכה רכה. ולתקוע בה אגרוף. לנגן על כל נקודות התורפה.
והם מערערים אותך, כי את מאמינה להם. את מאמינה להם שאת מגזימה, ומוציאה מפרופורציה, וחיה בעבר והשד יודע מה.
והם גורמים לך לבגוד בבעלת הברית היחידה שלך. את עצמך.
הם באמת שולטים. אובייקטיבית. הם שולטים באיך שאת תופסת את עצמך. ואת נותנת להם את זה. לפעמים גם על מגש של כסף.
תתעוררי כבר.