שירשור טעויות בבדס''מ שעלה בפורום העלה בי יותר משחשבתי. ''שולט'' שהותיר את חותמו בצורה שלא חפצתי בה.
מה חשבתי לעצמי?
איך לא עמדתי על שתי הרגליים האחוריות בפעם הראשונה שהוא הפעיל את המניפולציות הזולות האלה?
איך הבלגתי על איומי נטישה? על ה-משפט שחונכתי להיזהר ממנו, "לא מחכה לך יותר טוב בחוץ"?
אני נזכרת בכל הבעיטות בבטן הרכה שהוא הכניס לי. והכל תחת הטענה שאני לא מחונכת, לא רוצה מספיק, אנוכית, לא נשלטת טובה. ש''כנראה שהוא צריך ללכת לכלבות האחרות שלו''.
איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לעצמי להגיע למצב שאני מאמינה לו? ועוד עושה הכל רק כדי לא להתמודד מול הכעס הרועם שלו?
אני משתדלת להמעיט עם ההלקאה העצמית, אבל זה פאקינג קשה כשאת רואה כמה טיפשה היית.
מאז הורדתי את הקולר שלי. ונותרתי תוהה. אני נשלטת? סאבית? כנועה? שולטת מלמטה? קינקית?
הנאיביות שלי היא החברה הכי טובה שלי.
ולצד זה האויבת הכי גדולה שלי.
היא זו שגורמת לי להאמין תמיד בטוב שבכל אדם, אבל נותנת לי לפעמים להרחיק באמונה עד כוויה.