כל יום איתו מוכיח לי שאני מסוגלת לדברים שלא חשבתי שאצליח לעולם.
חשבתי שאני מקרה אבוד.
חשבתי שהצלקות והשריטות ינצחו אותי ואת כל מי שיגיע.
אבל הוא בעדינות ובחמלה ובהרבה מאוד הבנה מעביר אצבע על הסימנים שיש לי בכל מקום ולעולם לא יעזבו. והוא מתקן לי את החוויות.
ואני כבר לא מפחדת לחשוף חולשות, ולהיות פגיעה, ולבקש, ולשמוע בקשות, ולבקר, ולשמוע ביקורת. ונזכרתי גם שפעם אהבתי דוגי ואהבתי שגומרים לי בפה. לא לפני ששיגעתי לו את המוח על טראומות וסיוטים שרודפים אותי בין אם העיניים פקוחות ובין אם הן סגורות.
ולהיות מוצבת במקום הראשון. זה... מדהים.
והוכחתי לעצמי שאני צודקת. שהקטנה תישאר נשכנית וארסית כשמנסים לטרוף אותה ולנצל את תמימותה.
ושרק כשהקטנה בטוחה וחמימה ואהובה ועטופה היא תצא בכל קוטנה וזנותה ותמימותה. ותבקש לעמוד על הברכיים ולהיחנק ותגיד תודה.
והלב שלי מתמלא בחמימות ואור. ואהבה. כל כך הרבה אהבה.
5 months & counting!