היה זמן שהכרתי אדם בעל עקרונות נעלים, מוערך, מוביל, מטיף ומיישם דרכו באמונה. זאב בודד. רבים השתוקקו לקרבתו. ייחלו למוצא פיו. תוכל להצטרף אליו לחלק מהדרך, אם ירשה לך, אחרת תתגלגל בבעיטה לשוליים. תבחר. יותר נכון הוא בוחר.
לפני כשלושים שנה יצא אחד הסרטים האהוב עלי ביותר, סינימה פרדיסו. הוא דיבר על אהבה, אמונה, ידידות, תקווה והרבה כאב - נוסטאלגיה במיטבה. בסרט היתה שזורה אגדה יפיפיה...
לפני שנים רבות (כך הרי מתחילות האגדות) חיה בקובה נסיכה יפהפייה. מחזרים שחרו לפתחה מכל רחבי הממלכה וממדינות ואיים סמוכים, מנסים לזכות בלבה ואולי בכתרה ולכולם היא סירבה. יום אחד יצאו רצים מטעמה לכל רחבי הממלכה – הנסיכה תינשא לגבר שיראה נחישות והקרבה. הוא יצטרך לעמוד ללא תנועה בשערי הארמון תחת כפת השמיים, בשמש, ברוח ובגשם במשך מאה ימים תמימים! זה שיעמוד בכך יזכה בליבה!
השמועה חיש עברה ובחורים נועזים הגיעו זה אחר זה, מקרוב ומרחוק. היו כאלה שעמדו עשרים יום, שלושים יום, ארבעים יום אבל כשלו והפסיקו. היו נחושים יותר שהצליחו לעמוד למרגלות הארמון חמישים יום והיה אפילו אחד שעמד ששים יום אבל בסוף גם הוא נחלש ונאלץ לפרוש.
ואז, זקוף על סוסו, הגיע לשערי הארמון בחור צעיר ויפה תואר (כמו באגדות..). הוא ביקש את השומרים לדאוג לסוסו והוא נעמד ליד הארמון מוכן למשימה. והוא עמד…ועמד… ועמד… עשרים יום ושלושים יום…. וארבעים יום ובהדרגה קהל החל לנהור לשערי הארמון לצפות בו, להריע לו ולעודדו. ביום השישים הגיע השמועה על הבחור הנחוש ויפה התואר גם לאוזני הנסיכה וזו התפתתה להציץ בו מחלונה שבמגדל.
עברו שבעים יום, עברו שמונים יום…. קהל רב נוסף הצטופף מסביב הבחור העיקש והנסיכה שהתה יותר מול חלונה ולבה נפתח אליו יותר ויותר. תשעים יום חלפו, תשעים ושמונה…. והבחור עדיין ניצב זקוף כתמר המלכותי (התמר המלכותי הוא העץ הלאומי של קובה). ואז… ביום התשעים ותשעה עם שקיעת החמה… הבחור התנער מעמידתו הזקופה, זז ממקומו, נטל את סוסו והחל מתרחק מהארמון…
הקהל תהה נרעש... מדוע לא נשאר העלם עוד יום אחד בלבד כדי לזכות בנסיכה היפהפייה? כמה מהם רצו אל האיש ושאלו אותו – "מדוע נטשת? נותר לך יום אחד בלבד לפני תום מאה הימים?"
מאז נקרה בי המחשבה מה הייתי אני עושה.
כאבי לב ונפש אינם זרים לי. הם תוקפים במלוא העוצמה. אף פעם לא באותו מקום אף פעם לא אותו הכאב ואף פעם אין הכנה לעוצמה בה חודרים הם לנשמה. ייסורים ללא נשוא. חשבתי ביהירותי, שברבות הימים הכאב יהפוך לידיד טוב, למוכר, אתרגל אליו ואף אוהב. אבל לא! הוא משנה דמותו וחומק אל נשמתי ללא הכנה מראש במסכה בלתי מזוהה. אוחז בה מוחץ ומענה אותה עד שלאט לאט החמצן אוזל, הכאב משתק והחיים קופאים.
כמו בחלום עומדת על אם הדרך, סובבת סביב עצמי סחור סחור. נשימתי נעתקת, שברים רבים מספור פזורים. מנסה להרימם, ידיי מלאות מנשוא, מחליקים ונופלים חזרה לקרקע כי קטנה ידי מלהכיל את כולם, רסיסים רסיסים.
שומרת מפני עובר אורח אקראי שירמוס אותם, ואיתם את ליבי המפוזר. עומדת ושומרת....
ושומרת....
ושומרת....
הספירה להתחלה החלה.
