בשבילי חופש זה עניין של חיים ומוות.
אומרים שנולדנו אנשים חופשיים.
אין אדם בעולם שהוא באמת חופשי.
העולם בו גדלתי משפחה, סביבה, מוסדות, תרבות... לאט לאט בלי שהרגשתי סיממו את מוחי וצימצמו את תחושת החופש הפרטית שלי, הפכתי לעבד של החיים במרדף אחרי חומר, הצלחה, קריירה, לימודים, הישגים. במהלך השנים כשהתווספה אחריות - משכנתא, ילדים... שכחתי את עצמי.
ככל ששקעתי אמרו לי שיש לי אחריות הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לי, גם על אלה שאני לא מכירה, החברה בה אני חיה.
חייתי בתוך ארון מתים.
יום אחד התעוררתי אל תוך ערפל שסימא עיניי ופיח שחנק גרוני, וכמו שכבר כתבתי למעלה זו הפכה להיות שאלה של חיים ומוות. הייתי היחידה שחייבת לשאול את עצמה שאלות שאף אחד אחר לא יודע לשאול אותי. שלא תבינו אותי לא נכון, נקרו בדרכי כמה מורים טובים, אבל האחריות לפתח מערכת יחסים עם עצמי היא שלי בלבד, והיא מתחילה בלהיות בעלת הבית על התחושות והרגשות שלי. בסיסה ביושרה פנימית ובנאמנות למי שאני. רק כך יתפתח חופש שאינו תלוי בחוץ.
כי חופש הוא סטייט אוף מיינד.
והתחיל המסע האמיתי - חופש כדרך חיים, משימה יומיומית.
לשים סימן שאלה אחרי כל דבר, לבחור איפה אני רוצה להיות עכשיו, מה לעשות עכשיו, עם מי אם בכלל, ואיך...
כל יום שחולף מאפס את היום שלפני.
כל יום שחולף להיות אני, להסתכל אל תוך הפחד.
זו חירות אמיתית.
וזו עבודה לכל החיים.
נמסטה
