אני חווה חוויות ופוגשת כל מיני אנשים בכל מיני תחומים,
אוהבת את המתנות שהעולם מעניק לי, ועדיין ממשיכה לחיות בתוך עולם, קטן, חמים ונעים, משופע בהרגלים ובחפצים.
כשהייתי צריכה לחצות את הנהר בניתי לי סירה,
כשרציתי להכין אוכל קניתי כלי עבודה,
כשרציתי שהבית יהיה נאה ציירתי ציור ותפרתי כריות.
עם הזמן לא היה לי צורך לא בסירה, כי אינני חוצה נהרות יותר, ולא בכריות הנוי, כי אני חיה ביער, אבל מתוך הרגל המשכתי להחזיק את כל אותם דברים שאינני זקוקה להם ולא מסוגלת לוותר עליהם...
הפכתי למורגלת, מוגנת ו... מקורקעת.
פעם אחת הגיעה אל פתח ביתי הזדמנות לגלות עולם חדש ועצום ולא הייתי מוכנה אליו...
מה שמזכיר לי סיפור זן,
היה היה צפרדע זקן שחי בבאר חשוכה. יום אחד בא לבקר אותו צפרדע האוקיינוס. שאל צפרדע הבאר את צפרדע האוקיינוס מה גודלו של הבית שלו. ענה לו, הבית שלי?! מאוד מאוד גדול ורחב. אמר לו צפרדע הבאר, אתה מתכוון כמו חצי מהבאר שלי? לא, מה פתאום, הרבה יותר רחב וגדול. כמו שלושת רבעי מהבאר שלי? לא לא מה פתאום, הרבה הרבה הרבה יותר גדול הבית שלי. אמר צפרדע הבאר, אני חייב לראות את זה. יצאו יחדיו לדרך צפרדע הבאר וצפרדע האוקיינוס. משהגיעו לשפת האוקיינוס התפוצץ ראשו של צפרדע הבאר לרסיסים.
אני מקווה שתדפק שוב על דלתי אותה ההזדמנות, ותהיה לי היכולת להפסיק להיות עסוקה במה שאין ואראה את מה שאפשרי.