מה שמוזר בטחינה הוא שהיחס אליה משתנה עם ההתבגרות. יש עוד דברים כאלה, כמובן, כמו סודה וחצילים ומיץ אשכוליות, אבל כל הדברים האלה שנואים עלינו בילדות ואהובים עלינו בבגרות, וטחינה לא עוברת מהפך חד שכזה; היא לא עוברת ממעמד של שנואה למעמד של אהובה, אלא ממדרגה של 'ממרח סתמי שאבא מורח על הלחם' בבוקר למדרגה של מטבל אלוהי, אם המזון, הראשונה לשמה, זו שאף ארוחה לא שלימה בלעדיה.
והאמת היא שהקטשופ עושה את התהליך ההפוך, ממדרגה של אבי המזון שמוסיפים אותו לכל דבר, לאיזשהו מטבל קצת-מתוק-מדי שמאזן את הצ'יפס ותו לא. ובעצם יש רגע כזה, אי שם בשלבי שנות העשרה, שבו הקטשופ יורד מגדולתו והטחינה עולה לגדולתה והם מחליפים מבטים כשהם חולפים זה לצד זה, וזה זה הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.
והסיבה הפשוטה למהפך הזה הוא שהטעם של הקטשופ הוא חד מימדי, כלומר, יש לו טעם אחד, ברור, חד משמעי. כמו פרסומת הזהב באמצע גמר ליגת האלופות. והטעם הזה הוא כל כך ברור וכל כך צועק עד שכששמים קטשופ בפיתה הוא כמו ילד קטן שנכנס וצועק 'היי, אני כאן! תשימו לב אלי!' ותכף ומיד משתלט על כל דבר, ובעצם אפילו כשאנחנו אוכלים צ'יפס עם קטשופ, אנחנו אוכלים קטשופ והצ'יפס הוא רק מצע, בסיס להניח עליו את הקטשופ.
והטחינה היא בדיוק הפוכה מזה: אין לה שום טעם חד משמעי. היא מתוקה ומלוחה וחמוצה ואפילו קצת חריפה, והכל בו זמנית. ולפעמים אתה טועם בה את זה ולפעמים את ההפך, ולכן כשאתה מוסיף אותה למשהו, היא לא משתלטת עליו אלא משלימה אותו. והיא לא נכנסת לפיתה וצועקת 'היי, תראו אותי, אני כאן', אלא יש לה טיפה נימוס בסיסי לחכות בצד ולראות מה קורה כאן ואיך היא משתלבת.
והרגע הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מרכז העולם, הוא הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.
כתב: יהודה גזבר פניגשטיין
