האדם לעולם אינו מאושר, אך הוא מבלה את כל חייו בחתירה אחר משהו שלדעתו יגרום לו את זה;
לעיתים נדירות הוא משיג את מטרתו, וכאשר הצליח, סופו רק להתאכזב;
ברוב הפעמים ספינתו נטרפת והוא מגיע למפרץ בלי תורן ובלי חִיבֵּל. ואז אין זה משנה אם הוא היה מאושר או אומלל;
כי חייו לא היו מעולם יותר מאשר רגע עכשווי הנעלם תדיר; והנה חלף לו.
שופנהאואר
מזכיר לי סיפור של ארווין יאלום...
היא היתה תקועה במאבק ממושך ומר עם אביה. בכמיהתה להתפייסות ולהתחלה חדשה של יחסיהם היא ציפתה לנסיעה שיסיע אותה אביה לאוניברסיטה –הזדמנות נדירה שבא שניהם יהיו יחד במשך כמה שעות. אבל הנסיעה המיוחלת הפכה לאסון; אביה התנהג כדרכו תמיד, והתלונן באריכות על תוואי הנחל המכוער, הגדוש אשפה, לצד הכביש. היא לעומת זאת, לא ראתה שום פסולת בנחל היפה, הכפרי, הטהור. כתוצאה מזה היא נואשה מאביה ושקעה בשתיקה, והשניים בילו את שארית הנסיעה (וחייהם) כשהם מסבים מבט זה מזה.
שנים רבות אחרי כן היא עשתה שוב אותה דרך והופתעה לראות שהיו שני נחלים – אחד מכל צד של הכביש. הפעם היא הנהגת ובצער ראתה את הנחל דרך החלון מצד הנהג שהיה מכוער ומזוהם בדיוק כמו שאביה תיאר. אבל, עד שהביטה דרך החלון של אביה, היה כבר מאוחר מדי – אביה מת ונקבר.
ואני גם חושבת ש...
האדם לעולם אינו מאושר,
יש משהו שהוא רוצה אך לעולם לא יהיה בבעלותו
יש משהו שהוא כבר שלו, למרות שאינו ברשותו
אין לו מחיר
אולם ניתן לקנותו
את כל מה שיהיה ועדיין איננו..... ה ע ת י ד
העתיד שהיה רוצה שיהיה לו
כמוך וכמוני,
לעולם נהיה קרובים / בדרך / חלופיים למי שאנחנו בהווה
כי מי שנהיה אינו מי שאנחנו עכשיו
ובזה טמון יופיו של הרגע החמקמק שאנו חולקים יחדיו
התשוקה הבלתי נתפשת אליך, שאתה אף פעם לא אתה
השתנות שלא ניתן לעצרה או להחזיקה.
🙏
