סחלב

שוכבת במיטה. לכאורה הכל רגיל. חושך. הבית שקט. בתוכי סערה. לא ברורה. רגש שלא מוכר לי מתגנב בין חדרי הלב. משהו ששכחתי. משהו שנעלם במסדרונות הזמן של השנים שעברו אותי.

פתאום החיוך מתפשט ולא מצליח להימחק מעל שפתיי. כן, זה נכון, עברתי סשן הערב. בלי להבין אפילו. מישהו אחז את נשמתי בגרונה, טילטל אותה, ערבב ובחש בשוט ישן ומרופט, וממש לפני שהגעתי לשיא - שיחרר את אחיזתו וכמו שחקן שיורד בדרמטיות מהבמה, נעלם לאיטו כשרק הבטחה להמשך נשמעת מהדהדת בריק הגדול שהשאיר מאחוריו.

כן, אני, מוטלת על הרצפה הקשה, מבינה בטיפשותי מה קרה, מחייכת.

אוהבת את זה. אוהבת שהרמת אותי גבוה כל כך עד שהנפילה נדמתה לדאייה רכה של נוצה.

מעריכה אותך מאוד על האלגנטיות בה ביצעת את הפשע הזה. 

עדיין מחייכת.