ברור. ברור. ברור שחזרתי ללילות הלבנים, לנדודי השינה ולפרפור החדרים שהוא גורם לי. שוב, הקור הנוראי הזה שלופת בגרוני ולא מרפה, מאיים להפוך אותי לבובת שלג עם גזר במקום אף.
פעם שלישית. שלוש פעמים הוא ניפנף אותי מעליו. אבל נראה לי שהפעם הזו קצת שונה. אולי יש תקוה, לא, אני לא מתכוונת להמנון אלא לזו שמגיעה על עלי הזית בפה של היונה המזויינת הזו שכל פעם מתקרבת במעופה אלי ושוב מתרחקת ונעלמת באופק השחור. (ותסלחו לי על השפה, בדרך כלל אני יותר מאופקת).
יש אור בקצה המנהרה ואני מאמינה שהפעם זה לא הפנס של קטר הרכבת שמאיימת לדרוס אותי שוב.
אז תחזיקו לי אצבעות, כי נכונות יש, יצר הסתכנות (שלא להגיד הרס עצמי) יש, ובעיקר פעימות קטנות ועדינות באיבר קטנטן אך רגיש עד מאוד יש גם כן.
ושמישהו ינדב איזה כדור שינה, כי האדרנלין שזורם לי עכשיו בגוף ומעיף ניצוצות מהראש שלי, לא יתן לי לישון גם הלילה, ולא מהסיבות הנכונות.
