לפוסט הזה לקח שבוע לראות אור. הוא נכתב, נמחק, נכתב מחדש, שוכתב ושוב נמחק עד שנולד כתינוק מושלם שגומע אויר בפעם הראשונה וצורח במלוא ראותיו.
כנשלטת מיומנת (בדיוק כמו שלימדת אותי) אני כבר בהתחלה מבקשת סליחה. מתנצלת מכל הלב הגדול שלי, אבל אני חייבת, ממש מוכרחה ללכת הלאה, להמשיך מכאן.
ל ה ת ק ד ם.
רוצה להתוות לעצמי את המסלול, הדרך שתוביל אותי לאחד שיצייר מחדש בשבילי את השביל ויוליך אותי בו כשהוא אוחז בידי.
אתה, את היד שלי שמטת כבר מזמן ולא לטובת ידיים אחרות, כנראה שהיית חייב לשמור את הידיים הגדולות והחזקות שלך לעצמך.
הזרועות שלך לא תחבקנה אותי יותר, העיניים החודרות שלך כבר לא יקראו את נימי נפשי והאהבה שבך לא תציף אותי יותר ותרומם אותי.
הכל מבחירה שלי.
אני משאירה כאן את המילים שלי, שגורמות לי לדמעות, את הזכרונות המשותפים שגורמים לי לחייך, אבל בעיקר אני מבקשת להשאיר כאן את הרגשות, רגשות האהבה, הכבוד, ההתמסרות ובעיקר ההנאה הצרופה לעמוד לצידך, ללוות את חייך ולאהוב אותך.
אני משאירה הכל כאן, כדי שאוכל להתחיל מחדש נקיה וטהורה. כדי שזה שיחבק את כתפי לא יחוש במשקעי העבר ולא יאלץ למחות לי את הדמעות.
אני מניחה את זה כאן, עבורי. כדי שאוכל לחזור מדי פעם, לקרוא, לדמוע ולהיזכר בסיבה שגרמה לי ללכת ממך, בחיוך.
