סחלב

לפעמים אני אובדת עצות.

אני, עם הפה הגדול שלי, עם החוצפה ועם מאגר התשובות הבלתי נדלה שלי,

פשוט יושבת מולו ושותקת.

אין לי שום דבר חכם להגיד. 

רק כדי להעסיק את השפתיים אני לוגמת מהקפה, מעיפה עשן לתוך פרצופו ושותקת.

רוצה לחבק אותו, לנגב את הדמעה שבזוית עינו ובמקום, מחבקת בשתי ידיים את הספל החם.

ושותקת.

מקשיבה לו. מנסה לדמיין את המשתתפים, לחדור לראש שלהם, להבין.

לא מצליחה להבין.

אז שותקת.