תמיד תיארתי את עצמי כ"נשלטת הלא אולטימטיבית". האדון שלי יהיה חייב לשלוט במוח שלי הרבה לפני שיוכל לשלוט בגוף שלי, אין לי ממש צורך בגינוני טקס או קילור ואני ארד על ארבע רק כדי שיוכל לחדור אלי בדלת האחורית. (חכמה לאחר מעשה...)
אני לא מחליפה שולטים כמו גרביים. חיכיתי ליחיד המיוחד והמיועד. עדיף לי להיות לבד מאשר להישלט על ידי חסר ישע שלא ממש ידע מה לעשות בי בלי שיהיה לו שוט ביד.
אני מכירה אותך, אתה יודע. פינטזתי עליך הרבה לפני שנתתי לך את הרשות על נפשי, ליבי וגופי (בדיוק בסדר הזה) ומאותו רגע אני גאה לכנות אותך "מאסטר".
ולהפתעתי, אני מגלה מדי רגע פינות נסתרות שחבויות בך ואני לא מדברת על החלקים האלה שאני נהנית ללקק, לטעום ולטפל בהם ברכות (למורת לבך לפעמים).
יש לך רגשות!
לא אלה שמתעוררים בך כשאני מפנה אליך עכוז או גונחת מתענוג כשאתה מפתל אותי סביבך ומפיק מנגינות מהגוף שלי.
"הדברים" האלה שמתעוררים בך בשעת לילה מאוחרת או כשאתה מקיץ ומפתיעים אותי הרבה יותר מאשר ההפתעה שמחכה לי כשאני נצמדת אליך לאחר סיבוב שני.
ואתה אומר תני לזה כמה ימים והכל יעבור. אולי יעבור לך, אני אזכור הכל.
לפוסט הזה לקח כמה שבועות להתהוות. בעיקר כי חששתי להודות בפני עצמי בכתוב בו.
גילוי נאות: את הכותרת לפוסט הוא הציע.