סחלב

בוקר מול הגלים. הפעם לא לבד.
קפה ועוד אחד, סיגריה רודפת סיגריה והמילים זורמות.
הפעם אני שותקת. מביטה לים, סוקרת את העננים ושותקת.
הוא יושב לידי. לא הסכים לשבת ממול, מתעקש שהקירבה תעזור לו לשאת את כתב טענותיו בפני, אני לעומת זאת יודעת שהוא מחפש מגע, הוא רגיל למגע הזה, כתפיים, ירכיים, שפתיים. הפעם זה לא יקרה.
הוא מדבר, משכנע, יש לו טיעונים טובים לעזאזל, כמעט ונגמרו לי המילים להדוף אותו, להסביר בלי לתת הסברים, לתרץ בחצי אמת, לסרב.
הקשר שלנו הוא תאונת דרכים חזיתית באמצע החיים. תאונה מדממת, פעורת איברים עם שבר גדול בלב אחד.
הצדדים השניים שלנו יודעים. מכירים את המבטים, המגעים. מבינים. מאשרים.
אני כבר לא מקשיבה. מסתכלת על השפתיים היפות שלו נעות ולא שומעת את הקול.
הוא עבר לדבר על רגש. מעלה באוב את העבר, מנסה לעורר בי תחושות ישנות.
ואני מרגישה.
עצב
כאב
קמה, משאירה אותו עם הגלים שלי
הולכת.