"לומדים לקח רק ממה שמכאיב לנו, מה שמלטף רק גורם לנו להיות תמימים ומטומטמים יותר"
ככה נפתח הבלוג שלי, התובנה הראשונה מבין רבות שיבואו לאחר מכן. עליות ומורדות. תובנה שהגיעה מתוך חוזק, עמדתי מול כל העולם ויכולתי לו.
לפעמים אני עונה לך במהירות השטן, שולפת תשובות מהמותן החשופה שלי, מישירה מבט מול עינייך באומץ ועונה את התשובה הראשונה שעולה לי בראש.
טעות. חמורה אפילו.
מהרגע הראשון, השיחה הראשונה, כבר הבנתי מול מי אני ניצבת. העולם קטן עליו, אני בכלל פסיק קטן בו.
נכון לרגע זה, אני מבקשת את אישורו להתחרט, לקחת את התשובה שלי בחזרה, לעוף כמו סופרמן נגד כיוון השעון ולהחזיר את הזמן בחזרה, לאותו הרגע ששכבתי בין זרועותיו והייתי כל כך טיפשה (מבקשת סליחה מראש) ולנסח מחדש תשובה הולמת:
לא מקנאה. לא מרשה לרגש הזה לחדור אלי, להשתלט על המחשבות שלי ולקחת בשבי את ההוויה שלי, המועצמת עכשיו.
אבל חרדה.
חרדה לקשר הזה. המושלם כל כך. חוששת מהתגובות שלך, אמנם כבר קצת פחות, כבר לא דומעת (ולא רק כשכיסוי העיניים מסתיר ומייבש את דמעות הכאב הנהדר הזה, כשאתה מתחבר אלי בדרך שלך) עדיין מובכת בחשיפה לפניך, עדיין מוצפת ברגשות נפלאים.
עדיין מודה לבחירה שלך. בי.
ותדע מאסטר, לפתוח את הבוקר איתך ולסגור מולך את הלילה עושה גם לי ממש טוב...
