לפני 8 שנים. 2 בספטמבר 2016 בשעה 21:18
אז ארזתי את עצמי ואת השיר הזה באוזניות ונסעתי למקום שאני מרגישה בו הכי טוב והכי עצוב.
ושם, מול הגלים, שומעת שוב ושוב את אלטון שר לי בקולו את המילים שלך, את הרגשות שלך שכבר מזמן שכחתי, את עומק התדרים שהצלחת להפעיל בי.
הרוח הסתוית מחטיפה לי בפנים, מעיפה מחטים קטנים של חולות דוקרים, ואני חושבת עליך.
פעם היית כל עולמי.
משפט נדוש, אבל באמת הרגשנו ככה.
עד לפני כמה חודשים הייתי עומדת כאן בדמעות, מייבבת על מה שהיה, אני שונאת נוסטלגיה וכנראה שהיא שונאת אותי בחזרה כי הכאב שהיא מנסה לגרום לי הוא בלתי נסבל.
היום, בעצם הלילה, אני חזקה יותר. ואני יודעת למה. יודעת בדיוק מה השינוי בחיי שגרם לי לעמוד מול השמים השחורים של הלילה ולחייך.
אז מרימה כוס לחייך (לימונדה, כי אני נוהגת) ומחייכת.