סחלב

נסעתי לים רק כי הייתי צריכה לפרוק מול הגלים. ישבתי על הספסל הלבן הקבוע, השמש בעיניים גורמת לי לדמוע, אבל זו רק השמש.
לא מצליחה להתרכז ורק אחרי שהוא התיישב לידי, הבנתי מה הסיבה.
גבר שחור, גבוה ושרירי, מאחת המדינות האפריקניות הללו שאין לי הבנה בהן, התיישב והביט בים שלי, בחוצפה, בלי לבקש רשות. פולש למרחב שלי במשקפי שמש כהים ובגדים בהירים.
ניסיתי לשלוח אליו מבט זועם והוא פירש אחרת ומלמל לעברי "שלום" והמשיך לדבר בשפה לא ברורה כשהוא מצביע על הבתים שמאחורינו ועל הים לסירוגין.
שאלתי אם הוא יודע אנגלית כדי שאוכל לגרש אותו מהספסל שלי לאלתר, הוא הנהן שלא והמשיך את שטף דבריו בשפה המקושקשת והלא ברורה.
תובנה של דימדומי שבת: ים זה טוב, אפילו מעולה, אבל בתוספת של אוזניים שלא מבינות אותי זה מדהים.
אז התחלתי לדבר בחזרה, סיפרתי עליו, סיפרתי על הרגשות שלי, סיפרתי על זה שאני מרגישה שהחיים שלי נעצרו ושאני לא מצליחה להתניע אותם מחדש, פיטפטתי על האהבה שלי ועל הפנטזיות, וסיפרתי על הגעגוע לידיים הגדולות שלו ולחיבוק הענק.
הוא הביט בי כל הזמן, הסיר את משקפי השמש ולא הסיט את העיניים שלו ממני.
כשסיימתי, הצעתי לו סיגריה וישבנו דוממים.